(1) 
הָכִי הָשָׁתָא! בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְּכָא: א״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתָּךְ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אוֹמֵר ״הֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה״, וַאֲמַר ר״נ רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אֲמַר רַב: מִשֶּׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ, מְגוֹרֶשֶׁת. אַלְמָא דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידַהּ קָא סָמֵיךְ.
הָכִי הָשָׁתָא! בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְּכָא: א״הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתָּךְ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי״, וְהוּא אוֹמֵר ״הֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה״, וַאֲמַר How can these cases be compared? Granted, if the opposite was stated, i.e., in a case where the woman said: Receive my bill of divorce for me, and the agent said to the husband: Your wife said: Bring me my bill of divorce, and the husband said: Here you are, as she said; and Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: From when the bill of divorce reaches the agent’s possession, she is divorced, it would be understandable. Apparently, the husband relies upon her statement that the agent is an agent of receipt.
אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להן את מה שעשו כיצד קיבל קמה לקצור בשתי סלעים קצר חציה והניח חציה בגד לארוג בשתי סלעים ארג חציו והניח חציו שמין להן2 את מה שעשו היה3 יפה ששה דינרין נותן להן סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו שתים4 סלעים ואם סלע נותן להן סלע ר׳ דוסא אומר שמין להן5 את מה שעתיד לעשות יפה ששה דינרין נותן להן שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים ואם סלע נותן להן סלע במה דברים אמורים בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד6 שוכר עליהן או מטען כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ועד כמה שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז במה דברים אמורים במקום שאין שם פועלין לשכור אבל יש שם7 פועלין [לשכור]8 ואמרו לו צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת. תאני תנא קמיה דרב הלכו9 פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה ליושב ובטל אמר ליה חביבי אמר אי הואי אנא לא יהיבנא להו כלל ואת אמרת כפועל בטל ואלא10 קשיא הך11 לא קשיא הא דסרה לארעיה מאורתא והא דלא סרה12 לארעיה מאורתא כי הא דאמר רבא האי מאן דאגר אגירי לריפקא13 ומלאי ארעיה מיא אי סרה [לארעיה]14 מאורתא פסידא דפועלים לא סרה15 לארעיה מאורתא פסידא דבעל הבית ונותן להן כפועל בטל. אמר16 רבא האי מאן דאגר אגירי לדולא ופסק נהרא בפלגיה17 דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים הוה רגיל דפסיק18 בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדולה ואתא מטרא19 פסידא דפועלים
אתא נהרא פסידא דבעל הבית. ואמר רבא האי מאן דאגר אגירי לעבידתא ושלים עבידתא20 בפלגיה21 דיומא אי אית ליה עבידתא22 אחריתי דניחא מינה אי נמי דכותה עבדי קשיא מינה23 לא [עבדי]24 אבל נותן להן שכרן כפועל בטל ואי אכלושי25 נינהו26 דאי לא עבדי חלשי נותן להן שכרן משלם:
1. הלכו: דפוסים : הלכו חמרים .
2. להן: כ״י סוטרו חסר לפני הגהה.
3. היה: דפוסים: היתה .
4. שתים: כ״י נ : ״שתי״.
5. להן: חסר בדפוסים.
6. אבד...האבד: כ״י נ , דפוסים: ״אבוד...האבוד״.
7. שם... שם: חסר בכ״י נ .
8. לשכור: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
9. הלכו : דפוסים. כ״י ירושלים: ״השוכר״. חסר בכ״י נ , כ״י סוטרו (כלשון הברייתא בתחילת המאמר).
10. ואלא: דפוס קושטא : ואי לא .
11. הך: חסר בדפוסים .
12. דסרה...סרה: כ״י ירושלים, דפוסים : דסיירה... סיירה . וכן בהמשך.
13. דפוסים מוסיף: ואתא מיטרא , כבגמ׳. חסר בכתבי היד ובדפוס קושטא , כפי שחסר בה״ג.
14. לארעיה: כ״י נ , דפוסים, וכן גם כ״י סוטרו בסמוך. כ״י סוטרו כאן: ״לארעא״. כ״י ירושלים כאן ובסמוך: ״לארעא״.
15. סרה לארעה...סרה: כ״י נ , דפוס קושטא : ״סרה...סרה״. כ״י ירושלים, דפוסים : סיירא...סיירא .
16. אמר: דפוסים : ואמר .
17. בפלגיה: וכן בה״ג. דפוסים : בפלגא .
18. דפוסים מוסיף: אי .
19. ואתא מטרא: כ״י ירושלים: ״ואתא מיטר׳ בלילי׳ ״.
20. לעבידתא, עבידתא: כ״י נ : ״לעיבדתא, עיבדתא״. כ״י ירושלים: ״לעבידתיה, עבידתה״. דפוס קושטא : לעיבידתא, עיבידתא . דפוסים : לעיבידתיה, עיבידתא .
21. בפלגיה: כ״י ירושלים, דפוסים : בפלגא .
22. עבידתא: כ״י נ : ״עיבדתא״. דפוסים: עיבידתא .
23. מינה: חסר בכ״י נ .
24. עבדי: כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״עבדא״, מסומן להגהה.
25. אכלושי: דפוסים : ״אוכלוסי״.
26. נינהו: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . וכן בתשובות הרשב״א המיוחסות לרמב״ן (סי׳ ע), בשיטה מקובצת בשם רמ״ך. דפוסים : דמחוזא , כבגמ׳ ובה״ג. ברא״ש: ״דמחוזא נינהו״.
27. ודוקרנין: כ״י נ : ״ודרקנין״.
28. ודורמוסקנין: כ״י נ : ״ודורמסקנים״. דפוסים: ודורמסקין .
29. מצאו: כ״י נ , דפוסים: ״ומצאו״.
הָכִי הַשְׁתָּא בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְּכָא הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי וְאָמַר רַב נַחְמָן כוּ׳ – כְּלוֹמַר וְעַלָה שָׁמְעַתָ לְרַב נַחְמָן דְּאָמַר מְגוֹרֶשֶׁת הָיָה לְךָ לִלְמוֹד לְפִי דְּבָרָיו שֶׁיֹּאמַר בְּהַגָּעַת הַגֵּט לְיָדוֹ אוֹ לְיָדָהּ דְּלֶיהֱוֵי גֵּירוּשִׁין אוֹ אַדִּיבּוּרָא דִּידֵיהּ סָמֵיךְ אוֹ אַדִּיבּוּרָא דִּידָּה סָמֵיךְ כֵּיצַד אָמַר רַב נַחְמָן אִם מִשֶּׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ דְּשָׁלִיחַ מְגוֹרֶשֶׁת יֵשׁ לִלְמוֹד דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידָּה סָמֵיךְ וְלֹא לוֹ הֶאֱמִין וְנִתְרַצָּה לְמָסְרוֹ לוֹ בְּתוֹרַת שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה כְּדִבְרֵי הָאִשָּׁה וְהַבַּעַל עַצְמוֹ גֵּירֵשׁ וְאִי הֲוָה אָמַר רַב נַחְמָן עֲלָהּ כְּשֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגוֹרֶשֶׁת וְלֹא בְּקַבָּלַת הַשָּׁלִיחַ יֵשׁ לִלְמוֹד דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידֵיהּ סָמֵיךְ וּמֵהַיְמָנַת לִי דְּהָכִי אָמְרָה קָאָמַר לֵיהּ וַעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְהַשָּׁלִיחַ נִתְרַצָּה לְהֵיעָקֵר מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת שֶׁל אִשָּׁה לְקַבָּלָה וְנַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לַבַּעַל לְגָרֵשׁ וַהֲרֵי עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְהִגִּיעַ לְיָדָהּ.
1מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו׳ וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא.
2במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו׳. בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו׳ וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען.
3הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה ואי לא יהיב להו כפועל בטל.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
פרק השוכר את האומנין
[במאור דף מו: ד״ה פיסקא השוכר. לרי״ף סי׳ תסו (בבא מציעא דף עו:)]
כתוב שם: פיסקא השוכר את האומנין וחזרו זה בזה עד שלא התחילו למלאכה וכו׳, עד אבל בקבלנות אם חזרו זה בזה עד שלא התחילו במלאכה דינו כמו שפירשנו בשכירות.
אמר אברהם: ואיך אפשר זה [להיות בקבלנות] כמו בשכירות, והלא בשכירות אם מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרן משלם בדלא סייריה לארעא מאורתא [דף עו:] דאמרי ליה הב לן ארעא אחריתי וכיון דבטלינהו עד שעתא [דתו לא] מתגרי פועלים יהיב להו כפועל בטל, אבל בקבלנות מי איכא למימר להו הכי, והלא קבלנות מלאכה ידועה היא. ועוד אם עכשיו היא לחה יעשו אותה ביום אחר כי [לא] לזה היום שכר אותם1.
1. הובא בש״מ ב״מ דף עז. ד״ה כתוב בספר המאור.
תניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות דאמ׳ להו השכירו עצמיכם לאחרים ואינהו נמי אמרי ליה כי הדרי בהו צא ושכור ומיהו תרעומות איכא שיהו מצריכין זה לחזר אחר פועלין וזה אחר משכירין. ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. בד״א דאין להן עליהן ממון. אם חזר הוא כשלא הלכו למקום המלאכה ובבקר אומר להם חוזרני בי. אבל אם הלכו אצל המלאכה כגון חמרים ולא מצאו תבואה. פועלים מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרן של כל היום משלם. אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם. עושה מלאכה ליושב בטל. ואומדין כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותו הדרך ולבא ריקן מלבוא טעון. וכמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום. בד״א שלא התחילו במלאכה כו׳ ארישא קאי עד השתא פריש מידי דשכירות והשתא מפרש מידי דקבלנות. בד״א היכא דחזרו בהם או הוא דחזר בו דאין להם אלא תרעומות בזמן שלא התחילו במלאכה. אבל התחילו במלאכה יש דין ביניהם ומה הוא הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו לפי חשבון שעשו. כיצד קבלו קמה לקצור בשתי סלעים קצרו חציה והניחו חציה. בגד לארוג בשתי סלעים ארגו חציה והניחו חציה שמין להם מה שעשו. היה יפה ששה דינרין שאם היה בא לשכור שכירים לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים נמצא מפסיד בעה״ב במה שעתיד ליעשות אפי׳ הכי אין הולכין אחר העתיד ליעשות. אלא שמין להם את מה שעשו לפי חשבון תנאם ונותן להם סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו ב׳ סלעים. ולית ליה להאי תנא הא דתנן כל החוזר בו ידו על התחתונה. ואם סלע שנמצאים הפועלים לעשות חציה השנית בסלע נותן להם ממה שעשו סלע ולקמן פריך פשיטא. רבי דוסא אומר שמין להם מה שעתיד ליעשות. ר׳ דוסא סבירא ליה כתנא קמא דאמר ידו עה״ת היה יפה העתיד ליעשות ששה דינרין נותן להם שקל והשאר יעכב מה שעשו כדי שישכור פועלים לגמור כפי תנאו הראשון או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע לקמן פריך פשיט׳. בד״א דאין החוזר נפסד אלא לפי החשבון לר׳ דוסא ולרבנן מקבלין מה שעשו שאינו אבוד כלל. דאע״ג דאין פועלין מצויין עכשיו בזמן שאינו מוצא לשכור ימתין עד שימצא הואיל ודבר שאינו אבד אבל בדבר שאבד אם ימתין זה והוא אינו מוצא לשכור בכדי שכר הפועל שוכר עליהם פועלים אחרים ביותר מכדי שכר או מטען לאלו באיזה צד מטען אמר להר סלע קצצתי לכם בואו וטלו שנים. עד כמה שוכר עליהם עד ארבעה ושמונה זוז. בד״א ששוכר עליהם בזמן שאין שם פועלין לשכור אבל יש שם פועלים לשכור אומר לו צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומות:
[שם]
תני תנא קמיה דרב בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה נותן להם שכר משלם. א״ל חביבי אמר אילו הואי התם לאו יהבינא ליה אלא כפועל בטל ואת אמרת שכרו משלם. והא עלה קתני נמי אינו דומה הבא טעון להבא ריקם דהיינו כפועל בטל לא סיימוה קמיה. איכא דאמרי סייומי סיימוה קמיה והכי קאמר ליה חביבי אמר אי הואי התם אנא לא יהיבנא להם כלל ואת אמרת בפועל בטל. אלא קשיא הך. לא קשיא הא דסרא ארעא מאורתא. והוליך הפועלים שם וראוה ולא הבינו שהיא לחה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו דעל מנת כן נשכרו לו ולא היה להם לילך בבקר. הא דלא סיירא ארעא מאורתא עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאם שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל כי הא דאמר רבא האי מאן אגיר׳ לדפקא ואתא מיטרא ומלי מיא. אי סרא ארעא מאורתא פסידא דפועלים הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא ולא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייהו גרם. לא סרא ארעא מאורתא פסידא דבעל הבית. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן:
תני תנא קמיה דרב בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה נותן להם שכר משלם. א״ל חביבי אמר אילו הואי התם לאו יהבינא ליה אלא כפועל בטל ואת אמרת שכרו משלם. והא עלה קתני נמי אינו דומה הבא טעון להבא ריקם דהיינו כפועל בטל לא סיימוה קמיה. איכא דאמרי סייומי סיימוה קמיה והכי קאמר ליה חביבי אמר אי הואי התם אנא לא יהיבנא להם כלל ואת אמרת בפועל בטל. אלא קשיא הך. לא קשיא הא דסרא ארעא מאורתא. והוליך הפועלים שם וראוה ולא הבינו שהיא לחה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו דעל מנת כן נשכרו לו ולא היה להם לילך בבקר. הא דלא סיירא ארעא מאורתא עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאם שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל כי הא דאמר רבא האי מאן אגיר׳ לדפקא ואתא מיטרא ומלי מיא. אי סרא ארעא מאורתא פסידא דפועלים הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא ולא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייהו גרם. לא סרא ארעא מאורתא פסידא דבעל הבית. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן:
סימן רמ
ונראה דאפי׳ בשבועה לא מהימן להיפטר ולומר לזו השכרתי אתכם מדקאמר בהאי לישנא פסידא דבעל הבית. וכן משמע לשון פר״ח זצ״ל שכתב דיכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפור בה ויהיב להו כפועל בטל:
כבר ביארנו במשנה על לשון והטעו זה את זה לפי מסקנת הסוגיא שבענין חזרה הוא אמור ובבעל הבית עצמו עם הפועלים אלא שלא נתברר הדין במשנתנו וכיצד הוא דין זה הרי ששכר את האומנין וחזר בו אם לא הלכו למלאכתן כלל אין להם עליו אלא תרעומת הלכו למלאכתם ולא מצאו צד להשלים שליחותם כגון ששכר חמרים להביא תבואה והלכו ולא מצאו נותן להם שכרם משלם אלא שמנכה להם כמה שאדם רוצה לפחות משכרו לבא ריקם שאין דומה בא טעון לבא ריקן ודבר זה אתה צריך לפרשו בששכרם להביא תבואה מן הגרן ולא מצאוה מתוקנת בכדי להביאה שאין כאן אונס ולא עוד אלא שיש שם קצת פשיעה והוא דומה לשכרו לעדור ומצאה לחה ולא הלך שם מבערב כמו שיתבאר בסמוך שאם היה בזה צד אונס כגון ששכרם להביא לו תבואה מן השוק ואירע אונס שלא היה יכול בכך כגון שמיחו מבית המלך וכיוצא בזה אינו נותן להם כלום שהרי אונס גמור הוא וכן אי אתה יכול לפרשו אלא ממקומות הסמוכים שעדין כל היום לפניהם שאם שכרם לילך ברחוק מקום ולא מצאו הרי כלה היום בשליחותם ואפילו אירע כן באונס גמור נותן להם שכרם משלם וכן התבאר בתוספתא כמו שיתבאר למטה:
בשלמא אי איתמר איפכא אשתך אמרה. פירוש דהתם משנה השליח דבורא להחמיר על עצמו ולא עקר לשליחותא אדרבה יש בכלל שליחות הולכה שליחות קבלה. אלא הכא טעמא משום דעקר שליח לשליחותיה דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא. פירש רש״י דבעל ודאי אדיבורא דידה קסמיך ודעתו לשליחות הולכה כמו שאמרה ומיהו זה ברצון השליח תלוי והשליח עקר לשליחותו ואינו רוצה להיות אלא שליח קבלה שאין בו טורח ואף על גב דחזינן דאמטייה ניהליה בתר הכי אמלוכי הוא דאמליך.
ובתוספות פירשו אלא הכא טעמא משום דעקר וכו׳. כלומר לעולם אימא לך דבעלמא אדיבורא דמשלח סמיך והא דסמיך הכא אדיבורא דשליח משום דאמר בעל בנפשיה אם איתא דאיתתא לא אמרה אלא הבא לי והוא אומר התקבל לי עוקר הוא שליחותו שאינו רוצה להיות שליח הולכה ואם כן מה אעשנו שליח הולכה מוטב שאסמוך על דיבורו כי אולי אומר אמת וגם זה נכון. ובעיין לא איפשיטא והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ולית להו אלא תלתא ואית פסידא לא נפקי מינייהו. הריטב״א.
ולענין פסק כתב הרמ״ך וזה לשונו: אמר ליה בעל הבית בארבע ואמר להו שליחא בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית הא איבעיא אי אמילי דשליחא סמכי ואף על גב דעבדי מאי דשוה ארבעה לא שקלי אלא תלתא או דילמא הכי אמרי ליה כדקאמר בעל הבית מתגרינן ולא כדקאמרת את ולהכי טרחו שוה ארבעה כי היכי דלשקלו ארבעה ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ולא שקלי אלא תלתא. ואי תפסו ארבעה מבעל הבית נראה לומר דלא מפקינן מינייהו. והיכא דאמר ליה בעל הבית בתלתא ואזל ואמר להו בתלתא ואמרו ליה כמה שאמר בעל הבית נראה לומר דאף על גב דטרחו שוה ארבעה כיון דרובא דאגירי דמתא מתגרי בתלתא לית להו אלא תלתא ואף על גב דשקלו טפי מפקינן מינייהו וצריך עיון. עד כאן.
(77a:2) אמר רבא האי מאן דאגר אגירי לדוולא אתא מטרא פסידא דפועלים אתא נהרא פסידא דבעל הבית. קשיא מאי שנא נהר מאי שנא מטר שהרי אין הנהר מתרבה אלא מן הגשמים וכדאמרינן מטרא במערבא סהדא רבה פרת. ועוד מאי שנא דכדפסיק נהרא שני ליה בין פועלים דבני מתא לפועלים דלאו בני מתא והכא לא שני ליה בין בני מתא למדינתא אחריתי ובין שכיני אותה שדה לשאינם שכנים. ונראה דנהרא לא עלה על שדהו ולא השקה אותה דאלו כן הרי הוא כמטר ולא איצטריך כלל אלא בשעלה ונתקרב אל השדה ובמעט שיפתחו ראשי תלמים יכנסו המים וישקו את השדה. וכן נראה מדברי הראב״ד שכן כתב וזה לשונו: הכא לא מפלגינן בין בני מתא לבני מתא אחריתא משום דפועלים עדיין לא פסקו עבידתייהו דמנהרא משקו ליה בהמשכה אלא שהוקלה עליהם המלאכה וכמאן דשלים עבידתייהו בפלגא יומא דמי דיהיב להו עבידתא דניחא מינה ואי לא יהיב להו כפועל בטל עד כאן. עוד כתב הרב לא גרסינן הכא בפלגא דליליא דהתם אפילו תרעומת ליכא דליכא התחלה ואפילו הלכו אינו כלום ומה להם לילך והוא אינו צריך לדוולא עד כאן. למדנו מדבריו שאף על פי שלא נגמרה מלאכה שהרי עדיין צריך לפתוח פתחים בראשי תלמים כל שהוקלה כל כך עד שאינו צריך אלא מלאכה מועטת הרי זה כאילו אינו צריך להם כלל ואפילו הלכו עד שלא חזר בהם אינו נותן להם כלום. הרשב״א.
(77a:4) הא דאמר רבא דקשיא מינה לא מפקיד להו האי דינא ליתיה אלא היכא דאגר אגירי בפירוש להאי עבידתא וכו׳. ככתוב בנמוקי יוסף. והכי תניא בתוספתא רשאי בעל הבית לשנותו למלאכה קלה אבל לא למלאכה חמורה הא כיצד שכרו לנכש בשדהו וגמר את שדהו אומר לו מדעתו בא ועדור תחת שני גפנים פירוש ולא בעל כרחו. שכרו לעדור וגמר את שדהו אומר לו בעל כרחו בא ונכש שני גפנים אלמא דדוקא שכרו לנכש אבל שכרו סתם נותן לו כל מלאכה שירצה ואין זה לי ראייה. הרמב״ן.
כתב הרמ״ך וזה לשונו: דקשיא מינה לא עבדי ליה. ונותן להם שכרן על פלגא דיומא משלם ועל פלגא אחרינא כפועל בטל ואף על גב דאמר להו מטפינא לכו אגרא ושלימו יומא בהאי עבידתא דקשיא מקמייתא ידן על העליונה אי בעו עבדי ואי לא בעו לא כייפינן להו כן נראה. וצריך עיון. ואי אכלשי נינהו הני אגירי ולא עבדי חלשי נותן להם שכרם משלם. וצריך עיון אי מצי כייף לאכלושי למעבד בעבידתא דקשה מקמייתא היכא דליטפי להו אגרא פורתא כיון דאינהו רגילי בעבידתא דקשיא טפי. ע״כ.
הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא אי איתמר איפכא [נניח אילו היה נאמר ההיפך], שהיינו דנים במקרה הפוך; שהיא אמרה לשליח ״התקבל לי גיטי״ והוא הלך לבעל ואמר ״אשתך אמרה הבא לי גיטי״, והוא הבעל אומר: ״הילך כמו שאמרה״. ואילו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב על זה: משיגיע גט לידו הריהי מגורשת, הרי היתה זו ראיה — אלמא [מכאן] דאדיבורא דידה קא סמיך [שעל הדיבור שלה הוא סומך].
How can these cases be compared? Granted, if the opposite was stated, i.e., in a case where the woman said: Receive my bill of divorce for me, and the agent said to the husband: Your wife said: Bring me my bill of divorce, and the husband said: Here you are, as she said; and Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says that Rav says: From when the bill of divorce reaches the agent’s possession, she is divorced, it would be understandable. Apparently, the husband relies upon her statement that the agent is an agent of receipt.
הכל
(2) אִי נַמֵי, במִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, מְגוֹרֶשֶׁת, אַלְמָא דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידֵיהּ קָא סָמֵיךְ. אֵלָּא הָתָם, ג מִשּׁוּם דַּעֲקַר שָׁלִיחַ לשליחותי׳ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ לְגַמְרֵי, דא״ל דַּאֲמַר לֵיהּ : ״שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הֲוֵינָא, לְהוֹלָכָה לָא הֲוֵינָא.״
Alternatively, had Rav Naḥman ruled: From when the bill of divorce reaches her possession, she is divorced, one could conclude that evidently, the husband relies on the agent’s statement, and based on that statement, the agent is designated as an agent for delivery. But there, in the case cited, where Rav Naḥman rules that she is not divorced, it is not because the husband relies on one statement or the other. Rather, it is due to the fact that by means of his statement the agent negates his agency entirely, as he said to the husband: I am an agent for receipt, meaning: I am not to be an agent for delivery. He is essentially saying that he is not prepared to go to the trouble of delivering the bill of divorce to her. Therefore, even if he does ultimately deliver the bill of divorce to her, he is an agent neither for the woman nor for her husband. No conclusion can be drawn with regard to the question of which statement the husband relies upon.
אֶלָּא הָתָם – דִּשְׁמַעְתָּ לֵיהּ דְּאָמַר אֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת אֵין לְךָ לִלְמוֹד מִדְּרַב נַחְמָן דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידֵיהּ סָמֵיךְ וְאֵין כָּאן שְׁלִיחוּת כְּדַאֲמַרְתְ דא״נ אָמְרִינַן דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידָּה סָמֵיךְ דְּאַף הַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה כְּדִבְרֵי הָאִשָּׁה אֵין כָּאן שְׁלִיחוּת שֶׁהֲרֵי הַשָּׁלִיחַ לֹא נִתְרַצָּה דְּהָא עַקַר לֵיהּ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ לִגַמְרֵי דְּאָמַר לֵיהּ שָׁלִיחַ לְִקַבָּלָה אֶיפְשִׁי לְהֵעָשׂוֹת שֶׁלֹּא אֶטְרַח לְהַגִּיעַ לְיָדָהּ אֲבָל שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה לִטְרוֹחַ וּלְהַגִּיעַ לְיָדָהּ אִי אֶיפְשִׁי לְהֵעָשׂוֹת הִלְכָּךְ אֲפִילּוּ נִמְלַךְ וְהִגִּיעוּ אֶצְלָהּ אֵין זֶה שָׁלִיחַ שֶׁנִּיתַּן לְגֵירוּשִׁין שֶׁכְּשֶׁקִּבְּלוֹ לֹא קִבְּלוֹ עַל מְנָת כֵּן וְאִי קַשְׁיָא הָא אָמְרִינַן גַּבֵּיהּ אִיפְּכָא הֵיכָא דְּהִיא אָמְרָה הִתְקַבֵּל וְהוּא אָמַר לַבַּעַל אִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא וְהוּא אָמַר הֵילָךְ כְּמָה שֶׁאָמְרָה דְּאִי הֲוָה אָמַר עֲלָהּ מִשֶּׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ מְגוֹרֶשֶׁת הֲוָה שָׁמְעִינַן דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידָּה סָמֵיךְ וּמְסָרוֹ לוֹ עַל מְנָת קַבָּלָה וְלָא קַשְׁיָא לָן הָא שָׁלִיחַ עָקַר לִשְׁלִיחוּתֵיהּ וְלֹא נִתְרַצָּה הוּא בִּשְׁלִיחוּת קַבָּלָה אִיכָּא לְמֵימַר דְּאִי הֲוָה אָמַר רַב נַחְמָן הָכִי הֲוָה קמ״ל דְּהַאי לָאו עֲקִירָה הוּא דְּהָא מִתְרַצֶּה לִהְיוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה כָּל שֶׁכֵּן דְּמִתְרַצֶּה בִּשְׁלִיחוּת קַבָּלָה שֶׁהַקַּבָּלָה בִּכְלַל הוֹלָכָה לְעִנְיַן הַטּוֹרַח.
אי נמי [או גם כן] אם באותו מקרה היה אומר: משהגיע גט לידה מגורשת — הייתי מוכיח אלמא [מכאן] דאדיבורא דידיה קא סמיך [שעל הדיבור שלו הוא סומך]. אלא התם [שם] במקרה שבאמת אמר רבה בר אבוה — אין הטעם משום שסמך או לא סמך על דעתה שלה, אלא משום שעקר השליח לשליחותיה [את שליחותו] לגמרי ובעצם אינו עוד שליח. ומדוע — שאמר ליה [לו] לבעל: ״שליח לקבלה הוינא [אני], ולהולכה לא הוינא [אינני]״, וכיון שלא נתמנה כלל להיות שליח לקבלה — פסקה שליחותו, ולכן אין בה ממש. והשאלה לא נפתרה איפוא.
Alternatively, had Rav Naḥman ruled: From when the bill of divorce reaches her possession, she is divorced, one could conclude that evidently, the husband relies on the agent’s statement, and based on that statement, the agent is designated as an agent for delivery. But there, in the case cited, where Rav Naḥman rules that she is not divorced, it is not because the husband relies on one statement or the other. Rather, it is due to the fact that by means of his statement the agent negates his agency entirely, as he said to the husband: I am an agent for receipt, meaning: I am not to be an agent for delivery. He is essentially saying that he is not prepared to go to the trouble of delivering the bill of divorce to her. Therefore, even if he does ultimately deliver the bill of divorce to her, he is an agent neither for the woman nor for her husband. No conclusion can be drawn with regard to the question of which statement the husband relies upon.
הכל
(3) אִיבָעֵית, אֵימָא: הַאי תַּנָּא, ״חָזְרוּ״ נַמֵי ״הִטְעוּ״ קָרֵי לֵיהּ, דְּתַנְיָא: דהַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְהִטְעוּ אֶת בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הִטְעָה אוֹתָן, אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֵלָּא תַּרְעוֹמֶת.
§ The Gemara had assumed that the term deceived used in the mishna must be referring to an inaccuracy stated by the middleman in his discussion with the laborers. The Gemara now offers an alternative explanation. If you wish, say that when the mishna teaches: They deceived one another, it means that one of the parties reneged on the agreement, as this tanna also calls a circumstance described by the term reneged, meaning that either the employer or the laborers reneged on their agreement, by the term deceived. As it is taught in a baraita in a similar manner: With regard to one who hires artisans or laborers, and they deceived the employer, or the employer deceived them, they have nothing but a grievance against one another, and no monetary claim.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא כוּ׳ – אַשִּׁינּוּיָא דְּרֵישׁ פִּירְקָא קָאֵי.
הִטְעוּ קָרֵי לֵיהּ – וְזֶה אֶת זֶה דְּקָתָנֵי בְּמַתְנִי׳ בְּפוֹעֲלִים וּבַעַל הַבַּיִת נַמֵי קָאָמַר וְלָא בִּדְאַטְּעוּ פּוֹעֲלִים אַהֲדָדֵי.
דְּתַנְיָא – דְּגַבֵּי פּוֹעֲלִים וּבַעַל הַבַּיִת נַמֵי קָרֵי לְהוּ הִטְעוּ.
אֵין לָהֶן זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת – דְּאָמַר לָהֶן תַּשְׂכִּירוּ עַצְמְכֶם לַאֲחֵרִים וְאִינְהוּ נַמֵי אָמְרוּ לֵיהּ כִּי הָדְרִי בְּהוּ צֵא וּשְׂכוֹר אֲחֵרִים וּמִיהוּ תַּרְעוֹמֶת אִיכָּא שֶׁיְּהוּ צְרִיכִים לְחַזֵּר זֶה אַחַר פּוֹעֲלִים וְזֶה אַחַר שׂוֹכְרִים וּתְבִיעַת מָמוֹן לֵיכָּא דְּהָא דְּבָרִים בְּעָלְמָא נִינְהוּ.
אין להם זה על זה אלא תרעומת – קשה לר״י דהא קי״ל כר״מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב״ק דף ק.) א״כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי״ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע״י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר.
תניא בתוספת בבא מציעא דנזיקיןא השוכר את הפועליםב והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן, אין להם זה על זה אלא תרעומת, והאי הטעאה, חזרה היא, דקתני במה דברים אמורים שאין לאומנין על בעל הבית אלא תרעומת, בשלא הלכו ולא טרחוג, אבל הלכו חמרין ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה שהיא לחה שלא יכלו לעשות בה, נותן להן שכרן מושלםד, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל, הילכך נותן להן שכר פועל בטל, דאמ׳ כמה רוצה פועל ליקח ביום ולישב בטל ויהיב להו.
א. תוספתא ב״מ פ״ז ה״א.
ב. כ״ה בתוספתא וברי״ף, אבל גירסתנו בגמ׳ האמנין ועיין לעיל עה, ב תד״ה השוכר.
ג. לכאורה משמע כדעת רש״י ד״ה אין להן דאין תביעת ממון בלא הלך, דדברים בעלמא נינהו, וכמו שביארו הרמב״ן דרק בהתחילו במלאכה קנו, ובלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה [וע״ע רש״ש מעייני החכמה במש״כ בדעת רש״י], אבל בתד״ה אין ס״ל דאף בלא הלכו חייב מדינא דגרמי, ומאי דנקט הלכו אינו משום הטירחה, אלא דבהלך אינו מוצא להשתכר, ובקה״י סי׳ מז יישב דעת רש״י אמאי לא חייב מדינא דגרמי, וע״ע קצה״ח שלג, ב.
ד. וכ״ג בשו״ת רשב״ש סי׳ צא, אבל גירסתנו משלם.
ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה. תמיה לי, אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו, ובבבא דסיפא שנו חזרו כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא, לפיכך שנו אותה בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה.
ואי בעית אימא חזרו נמי הטעו קרי ליה. תמיה לי אם כן למה שנו חזרה דרישא בלשון הטעו ובבבא דסיפא שנו חזרה כדתנן השוכר את האומנין וחזרו בהם ידו על התחתונה. ואפשר כי מפני שחזרה דרישא היא נתלית בטעות שחשב בעל הבית שהשדה ראויה ליעדר ומצאה לחה או שהיתה לו תבואה להביא ולא מצא לפיכך שנו אותם בלשון טעות שהוא הגורם בחזרה. הרשב״א.
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם ודוקא הלכו הם בעצמם לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע או מטלטלים כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה והליכת פועלים למלאכתם היא היא התחלת מלאכתם. אבל כל שלא הלכו הם בעצמם אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת. הרשב״א.
והרמב״ן כתב וזה לשונו: יש מפרשים דהוא הדין אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. וה״ר יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו במה דברים אמורים שחזר בהם קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור דאם כן למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכו. ועוד קשה דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשינן לקמן בגמרא גבי ספינה ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולין להשכיר עצמן וכו׳ ככתוב בנמוקי יוסף.
ורש״י כתב ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו צריכין לחזר אחר שוכרין ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. פירוש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דכיון דדברים בעלמא נינהו שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה הא אם התחילו במלאכה קנו. עד כאן.
מדקתני חמרים דומיא דפועלים משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגורן לעיר או מן הכפר לעיר היא כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם דומה דלא סמכא דעתייהו שהדדי ומשום הכי אין להם זה פל זה אלא תרעומת. אבל אם הלכו לגורן או לכפר הויא התחלה גבייהו ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו הא ליכא פסידא גבייהה ולא יהיב להו מידי דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם ואי לא משכחי לאתגורי וכו׳ וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה הנה בעל הבית הוא אבוס הוא וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא דזו פשיעה היא אצל בעל הבית דהוה ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. הראב״ד והרשב״א.
וכתב הר״ש די וידש וזה לשונו: ולכאורה נראה דקשה לפירוש המפרשים לישנא דמתניתא דקרי להו חמרים בלחוד ולפירושם שלוחין נמי הן. ולפירוש הראב״ד קשה ולא מצאו תבואה דהתבואה היה לו לומר. אבל זה נקל לתרץ ונראה בעיני פירושו. עד כאן.
(ג-ד) וזה לשון הריטב״א: במה דברים אמורים שלא הלכו פועלים וכו׳. ונקט התנא פועלים כחמרים לאשמועינן דהאי דינא איתיה בין בפועל בין בקבלן. ואיכא למידק היכי דמי אי בשמוצאין פועלים להשכיר לעצמן אמאי נותן להם כלום לימא להו השכירו עצמכם וכדאשכחן בסיפא דאמרי פועלים לבעל הבית שכור מאלו ואי בשאין מוצאין פועלים להשכיר עצמן אפילו לא הלכו נמי יתן להם שכרן דהא דבר האבד הוא. ותירצו בתוספות דמיירי בשאין פועלים מוצאין להשכיר עצמן ותנא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כל היכא שלא הלכו בעל הבית מיד הוא חוזר קודם שיעבור זמן שכירות הפועלים אבל כשהלכו וחזרו מסתמא כבר עבר זמן שכירותם ולא ימצאו מי שישכירם וכן פירש רבינו. והוא הדין אם הלכו ומצאו שדה כשהיא לחה ותזרו בבקר בעוד שבני אדם מבקשים פועלים לא היה נותן שכרן לפי שיאמר להם שעדיין יכולין להשתכר אצל אדם אחר. וגם לא הלכו לשדה והוא חזר בו אמרי שיעכבם עד שעה שאין בני אדם שוכרין עוד פועלים לפי שנמלך מלעשות מלאכתו היום נותן להם שכרן. משאנץ.
אבל הרמב״ן פירש דמשכחת לה אפילו כשהלכו דוקא כשאין מוצאין להשכיר את עצמן וכגון דאינהו נמי בלאו הכי לא היו מוצאין תחלה מי שישכיר ונמצא שלא הפסידו כלום מפני הבטחתו של בעל הבית ולפיכך פטור כשלא הלכו אבל הלכו כיון שהתחילו במלאכת שכירותם בהליכה בעלמא נתחייב להם בשכרם שכשם ששאר דברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנה בתחלת מלאכה. והא דפועל חוזר בו בחצי היום גזרת הכתוב הוא משום כי לי בני ישראל עבדים הילכך כיון שאין מוצאין עצמן לשכור חייב בעל הבית בשכרן. ואין מוסיפין על פירוש רבינו דסיפא לאו משום דהתחלת מלאכה עבדא קנין אלא משום דיכלי למימר ליה אף על גב דמעיקרא לא הוינא משכחין לאיתגורי הוה טרחינן ומשכחינן בעוד שהלכנו למלאכתיך. והפירוש הראשון יותר נכון.
ואם תאמר והא בעל הבית אנוס הוא במה שמצאו שדה לחה או שלא מצאו תבואה. ויש לומר כדפירש הראב״ד דמתניתא לאו בשכר חמרים לקנות לו תבואה מן השוק ולהביאה לו והלכו ולא מצאו דכל כהאי גוונא כיון דבעל הבית לא הוה ליה למידע טפי מפועלים פסידא דפועלים הוא והוה ליה דומיא דפסק נהרא ואתא מיטרא דאמרינן לקמן דהוי פסידא דפועלים והכא במאי עסקינן שהשכירן להביא תבואה שלו שהיה לו במקום פלוני דהשתא איהו הוה ליה למידע אם ישנה שם אם לאו ופשיעה דבעל הבית הוא בלחוד והוה ליה כי ההיא דאמרינן לקמן בפועלים דלאו בני מתא והיינו דקתני לה דומיא דההיא שמצאו שדה שהיא לחה דהויא פשיעה דבעל הבית כיון דלא סיירוה פועלים לארעא מאורתא. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
א ושוב אנו חוזרים לפירוש המשנה גופה, לגבי הביטוי של ״הטעו זה את זה״, ומציעים הצעה שונה לגמרי: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: האי תנא [תנא זה] במשנתנו גם אם ״חזרו״ בהם הצדדים נמי [גם כן] בלשון ״הטעו״ קרי ליה [קורא לו], דתניא [שכן שנינו בברייתא] כיוצא בזה: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או שבעל הבית הטעה אותן — אין להם זה על זה אלא תרעומת.
§ The Gemara had assumed that the term deceived used in the mishna must be referring to an inaccuracy stated by the middleman in his discussion with the laborers. The Gemara now offers an alternative explanation. If you wish, say that when the mishna teaches: They deceived one another, it means that one of the parties reneged on the agreement, as this tanna also calls a circumstance described by the term reneged, meaning that either the employer or the laborers reneged on their agreement, by the term deceived. As it is taught in a baraita in a similar manner: With regard to one who hires artisans or laborers, and they deceived the employer, or the employer deceived them, they have nothing but a grievance against one another, and no monetary claim.
הכל
(4) הבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁלֹּא הָלְכוּ, אֲבָל הָלְכוּ חַמָּרִים וְלֹא מָצְאוּ תְּבוּאָה, פּוֹעֲלִין וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לַחָה, נוֹתֵן לָהֶן שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם. אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לַבָּא רֵיקָן, עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל.
The baraita continues: In what case is this statement said? When they did not go to the workplace, i.e., the employer reneged immediately. But if donkey drivers went and could not find any produce to carry, or laborers went off to work and found that the field was too moist for tilling, the employer must give them their full wages to which they are entitled. But he does not give them the entire stipulated amount, as a donkey driver who comes back loaded cannot be compared to one who comes back empty, nor can a laborer who performs work be compared to one who sits idle. The employer deducts a sum from the laborers’ wages, paying them the amount they are willing to receive given that they do not actually have to perform the work.
בד״א – דְּאֵין לָהֶם עָלָיו מָמוֹן אִם חוֹזֵר הוּא.
בְּשֶׁלֹּא הָלְכוּ – לִמְקוֹם הַמְּלָאכָה וּבַבֹּקֶר אָמַר לָהֶן חוֹזְרֵנִי בִּי.
אֲבָל אִם הָלְכוּ – אֵצֶל הַמְּלָאכָה כְּגוֹן אִם חַמָּרִים הֵן שֶׁשְּׂכָרָן לְהָבִיא לוֹ תְּבוּאָה מִמָּקוֹם אַחֵר וְהָלְכוּ וְלֹא מָצְאוּ אוֹ אִם פּוֹעֲלִים הֵם שֶׁשְּׂכָרָם לַעֲדוֹר שָׂדֵהוּ וְהָלְכוּ וּמָצְאוּ שָׂדֶה שֶׁהִיא לַחָה בְּמַּיִם וְאֵינָהּ רְאוּיָה לְעִידּוּר.
נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָם – שֶׁל כָּל הַיּוֹם. מְשָׁלֵם – כְּפִי הָרָאוּי לָהֶם וּכְדִמְפָרֵשׁ וְאָזֵיל.
אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְהַבָּא רֵיקָם – וְאוֹמְדִים אֶת הַחַמָּרִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְחוֹת מִשְּׂכָרוֹ שֶׁל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ לָבֹא רֵיקָם מִלָּבֹא טָעוּן.
עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל – וְאוֹמְדִין אֶת הַפּוֹעֲלִים כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיטּוֹל שְׂכָרוֹ פָּחוֹת וְלֵישֵׁב בָּטֵל מִלַּעְדּוֹר כָּל הַיּוֹם וְלִיטּוֹל כָּךְ וְכָךְ.
במה דברים אמורים שאין להן על בעל הבית אלא תרעומת יש אומ׳א במה דברים אמורים שאין לבעל הבית עליהם אלא תרעומת, בשלא התחילו במלאכה, אבל התחילו במלאכה שמין להם מה שעשו, כיצד קיבלו קמה לקצור בשתי סלעים שהן שמונה דינרין, וקצרו חציה והניחו חציה, בגד לארוג בשתי סלעים, ארגו חציו והניחו חציו, שמין להם מה שעשו, אם היה יפה ששה דינרין נותן להן סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים שהתנו, ואם אינו שוה מה שעשו אלא סלע, נותן להם סלע, ר׳ דוסא אומ׳ שמין להן אותו שנשאר לעשות, אם הוא דבר שלא ימצא מי ישלימנו אלא בששה דינרין, נותן להם שקל דהינו חצי סלע, או יגמרו מלאכתן ויטלו שתי סלעים. במה דברים אמורים שאין לבעל הבית עליהם אלא תרעומת בדבר שאינו אבד, אבל בדבר האבד שוכר עליהן מי שיעשה במלאכה, והן משלימין. או מטעה אותן כיצד מטען אומ׳ להן לאב סלע קצצתי לכם בואו טלו שתים פיר׳ וכיון שעושין אין נותן להם אלא סלע.
א. וכן פירשו הנמוק״י והר״ן דקאי על חזרת פועלים, אבל ברש״י ד״ה בד״א מבואר דקאי על חזרת בעה״ב וחזרת פועלים.
ב. גירסתנו אומר להן סלע קצצתי.
פרק ששי: השוכר את האומנין
הא דאמרי׳ נותן להם שכרם משלם. דהינו כפועל בטל, נראה דוקא בשאין יכולין לשכור עצמן, אבל אם יכולין לשכור עצמן אחר שחזרו מן השדה אוא ממקום התבואה אומר להם השכירוב עצמיכםג, דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלין לשכור אין לו עליהן אלא תרעומות, הכא נמיד יכולין לשכור עצמן לא יהיב להו, וכדאמרי׳ה בשוכר את הספינה ופירקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגורא נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, וכן הא דאמרי׳ לקמןו ושלים עיבידתא בפלגא דיומא וכו׳ ונותן להם שכרן משלם, בשאינן מוציאין להשכיר, אבל יכולין להשכיר עצמן נותן להם כפי מה שעשו. ותניא בתוס׳ז שכרו לחרוש וגמר את חרישו בחצי היום לא יאמר לו בא וחרוש בשדה אחרת, פי׳ח של אחר, שיאמר לו פרנס לי מלאכה מתוך שלך או תן לי שכרי במה שעשיתי, פי׳ט תן לי שכר מה שעשיתי, וכן הוא שגמר חרישו בחצות היום לא יאמר לו הרני מנכש עמך בשדה פלונית וכו׳ ואם התנה עליה מתחלה ע״מ כן הרי זה [מותרי], משמע דלא יהיב להו אלא מה שעשו כיון שיכולין להשכיר עצמן, ועוד תנן במתני׳ ואם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה, ופרש״יכ שאם עשו חצי פעולה והוזלה מלאכת פועלים נותן להם כמו שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה, והתם זה נתחייב בכל שכרן שהרי נותן להם יותר ממה שעשו, וכיון שכן למה אינו נותן שכרן משלם, אלא מתני׳ בשמוציאין להשכיר עצמן בקבלנות אחרת ואינן מפסידין אלא בין יוקרא דשעת שכירות לזולא דהשתא והא קא יהיב להו, וש״מ דהיכא דמחייב בשכרן כשמוציאין להשכיר עצמן פטור, ואם עשו מקצת במקום שיכולין להשכיר עצמן אינו נותן להם אלא כפי מה שעשו.
והא דקתני הלכו חמרין. י״מל דה״ה אם לא הלכו הם אלא ששלח בעל הבית שלוחו ומצא שדה לחה, כיון שעכבן עד שעה שאין הפועלים נשכרים נותן להם שכרם כפי מה שקבל עליו. והר׳ יצחק אלברגלוני פירש כך ואלו דבריו, בד״א שחזרמ קודם שיספיקו לילך לשדה ואמר להם השכירו עצמכם, אבל הלכו נותן שכרם משלם שהרי נתבטלו משכירות היום על ידו. ואין זה מחוור [דא״כנ למה ליה לאפלוגי בין הלכו ללא הלכוס.] ועוד קשיא דאי משכחי לאוגורי ודינא הוא, אמאי איכא עליה תרעומת כדמקשי׳ לקמן בגמראע גבי ספינהפ.
ואני מודה לו בדין זה שאם היו יכולים להשכיר עצמן בתחלת היום או מאמש ועיכבן עד שעה שאינן מוציאין להשכיר ודאי נותן להם שכרן, דהוה ליה לדידהו כדבר האבדצ. ומיהו בריתא הלכו דוקא קתני, שאע״פ שלא היו יכולין מתחלה להשכיר עצמן, שאינן במקום שמשכירין בו פועלים, או שהיו הפועלים נשכרין בתלתא ואמר להו ליתן להם עשרה, כיון שהתחילו במלאכה נתחייב מעכשיו ליתן להם שכרן משלם כמו שקבל עליו, שכשם ששאר הדברים נקנין בקנין כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה, ובזה יפה כח פועל מכח בעל הבית, שפועל חוזר בו בדבר שאינו אבד אפילו בחצי היום, וטעמא דמילתא משום דלא מפסיד בעל הבית מידי אי לא עביד השתא עביד למחר, אבל פועל הא פסיד שכירות דיומיה וכבר נשתעבד לו בעל הבית בהתחלת מלאכה, ומיהו אם מוצאין להשכיר עצמן משכירין, ואם מוצאין לשכור בפחות שוכרין ומשלים הוא להם עד כדי שכרן שקבל עליו משלם לפי מה שכתבנו.
ובריתא כולה ה״פק, אין להם זה על זה אלא תרעומת, דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה ולא הפסידו זה על זה כלום, דפועלים לבעל הבית לא הפסידו דלאו דבר האבד הוא, ובעל הבית לפועלים לא גרם הפסד שהרי לא היו יכולין להשכיר את עצמן מאמש כדפרישית, בד״א שלא הלכו חמרין, כלומר. בד״א שאין לפועלים על בעל הבית אלא תרעומת, כשלא התחילו במלאכה, אבל הלכו חמרין כללר התחלת מלאכה היא, ונתחייב בעל הבית מעתה בשכירות היום, והיינו דאמרינן בכולה שמעתיןש פסידא דבעל הבית, ואמרי׳ נמי ונותן להם שכרם משלם באכלושי, והכי נמי אקשי׳ לקמןת בספינה אי לא משכח לאוגורא כוליה אגראא בעי למיתב ליה, ומדמקשי׳ הכי ש״מ דאפילו לא היה מוצא מתחלה שכירות כלל חייב. ותו קתני בריתא בד״א שלא התחילו במלאכה, פי׳ בד״א נמי שאין לבעל הבית על פועליםב אלא תרעומת בשלא עשו מקצת מלאכה, אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת ר׳ דוסא וחכמים, ולר׳ דוסא מפסידין הם ממון, ולא קתני בחזרה דפועלים הלכו משום דאין פועלים חייבין לשלם מכיסם אבל מחשבין להם במה שעשו, כנ״ל שיטה זו על נכון. ורש״י כתבג ברישא אין להם זה על זה אלא תרעומת [דאמרד להם השכירו עצמכם לאחרים ומיהו תרעומת] איכא שיהו צריכין לחזר אחר שכרן, ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. שפירש לפירושו השכירו עצמכם אם תמצאו שלא נתחייבתי לכם דדברים בעלמא נינהו, דכיון שלא התחילו במלאכה לא נתחייבו זה לזה, הא אם התחילו במלאכה קנו.
והוי יודע שהפועלים שחזרו בהן בדבר האבד אע״פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען והיינו מתני׳, ואע״פ שכל זמן שלא באתה חבילה לידו אין כאן אלא דברים, חייבין לשלם עד כדי שכרןה ולא יותר, דסמכא דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין. ומי׳ אם לא שכר עליהן אלא הפסיד בהמתנתן אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהן לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע״פ שפשעו פטורין, ואם באתה חבילה לידו שוכר עליהן מדמי החבילה אפי׳ עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותם להשתלם ממנה שכירותו. ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירותו אבל עד ארבעים וחמישים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבדז. וה״מ בדבר האבד, אבל אם הוקרו פועלים אפילו התחילו במלאכה אינו שוכר עליהן אלא ממה שעשו בקבלנות, וכר׳ דוסא, אבל לשלם מכיסן לא נתחייבו כיון שאינו דבר האבד, ומיהו אם נתנו לבעל הבית כלי אומנתן ואע״פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן בדמי שכירות של אותה שעה מדמי החבילהח, שמשעת שנתנו לבעל הבית כלי אומנתןט קנו זה מזה ושוב אינן יכולין לחזור בהן, הילכך אפי׳ הוזילו גביה או שהוקרה מלאכה שוכר עליהין בשווין של פועלים, שמשיכה קונה להם כמו שכתבנו בפרק הזהבי.
א. בכתי״א 2 ובכתי״ב חסרה תיבת או.
ב. בכתי״א ובנדפס הגירסה: התירו ובכתי״א 2 ובכתי״ב הגירסא השכירו, והיא הנכונה. והגרא״ז בהגהותיו תיקן הגירסה מעצמו וגרס השכירו.
ג. כ״כ תוס׳ רבנו פרץ ובחידושי הריטב״א והרא״ש.
ד. הגרא״ז תיקן והוסיף: אם יכולין וכו׳.
ה. לקמן עט ב.
ו. עז א.
ז. פ״ז ה״ג. ולפנינו בשינוי לשון קצת.
ח. בנדפס חסרו התיבות פי׳ של אחר, ותוקן ע״פ כתה״י.
ט. בנדפס חסרו התיבות פי׳ תן לו שכר מה שעשיתי ותוקן ע״פ כתה״י.
י. חסר בנדפס ובכתי״א, והושלם ע״פ כתי״א 2 וכתי״ב וכ״ה בתוספתא שם, וכן תיקן הגרא״ז.
כ. לעיל עו א בד״ה ואם בעל הבית.
ל. כ״כ תוס׳ בד״ה אין ותוס׳ רבנו פרץ, ותוס׳ הרא״ש וברא״ש בפסקיו, וכ״ה במרדכי ובריטב״א בשם תוס׳ ובחידושי הר״ן בשם איכא מ״ד.
מ. בנדפס ובכתי״א 2 ובשטמ״ק גרס שחזר בהם, והגירסא שבכתי״א: ללא תיבת בהם מובנת טפי.
נ. הקטע שבסוגריים לא נמצא באף אחד מכתבי היד, ונראה שהגרא״ז הדפיסו על סמך הגי׳ שבשטמ״ק.
ס. בתוס׳ תירצו דאורחא דמילתא קתני דעד שלא הלכו מוצאין לשכור עצמן. ומשהלכו אין מוצאין להשתכר.
ע. עט ב.
פ. ובחידושי הריטב״א והובא בשטמ״ק כתב לחלק דבספינה שחוזר בטענה רבה ליכא תרעומת, משא״כ בפועל שחוזר בלא טענה איכא תרעומת. וברש״י ותוס׳ כאן כתבו בפירוש דאיכא תרעומת מחמת הטורח.
צ. משמע מרבנו דבאינם מוצאים להשכיר עצמם חייב משום דבר האבד וכ״כ בנימוק״י, ובתוס׳ ד״ה אין כתבו דמחייב משום דינא דגרמי, ועיין בשו״ע סי׳ שלג ס״ב ובסמ״ע שם סק״ח, וברעק״א שם ובחידושיו מה שהקשה על הסמ״ע ומה שהביא בשם תרוה״ד ומתשובות קול בן לוי. ועו״ע בקצה״ח שם סק״ב וסק״ג מה שכתב בזה.
ק. עיין ברא״ש שלדינא הסכים עם רבנו שבאין מוצאין להשתכר ושכרן בעה״ב וחזר בו יש חילוק בין הלכו ללא הלכו, אולם לא העמיד את הברייתא בהכי כרבנו, דשיטתו שבלא הלכו לא רק שפטור מלשלם אלא אף תרעומת ליכא, ודלא כרבנו, והעמיד פירוש הסוגיא כתוס׳ דבלא הלכו מסתמא מוצאין להשתכר, ותרעומת איכא מחמת הטורח. ונחלק גם בזה על רבנו שהקשה לעיל דאי משכחי לאגורי אמאי איכא עליה תרעומת, ונראה, דנחלקו בסיבת התרעומת, דלרא״ש התרעומת היא בגלל הטורח למצוא עבודה אחרת, ולכן במקום שלא מוצאין להשתכר אם לא הלכו ליכא תרעומת, אולם לרמב״ן התרעומת היא מה שלבסוף ישארו בלי עבודה ולכן במקום שלא מוצאין להשתכר איכא תרעומת, אבל אי משכחי לאוגרי אפי׳ ע״י טירחא ליכא תרעומת. והנמוק״י כתב דיש דין תרעומת בשני המקרים. דבדף מו א בדפי הרי״ף ד״ה אין להם, כתב דאיכא תרעומת מחמת הטורח, היכא שמוצאין להשתכר ובד״ה בשלא הלכו כתב דהיכא שלא היו מוצאין להשתכר ולא הלכו אין להם עליו אלא תרעומת, והעמיד את הברייתא בהכי כרבנו. [וצ״ל דמש״כ הנמוק״י בדף מז א בד״ה קמ״ל: וכגון שמוצאין הקבלנים מלאכה אחרת שיכולים להשתכר בה וכו׳ דאין עליו אפי׳ תרעומת, עכ״ל, היינו דווקא היכא שאין טורח, ותימה על הש״ך בסי׳ שלג סק״א שכתב לחלק בדעת הנמוק״י בין חזרת בעה״ב דליכא תרעומת לפועלים לבין חזרת פועלים דאיכא תרעומת לבעה״ב, שהנמוק״י שהבאנו לעיל בד״ה אין להם כתב מפורש: ומיהו תרעומת איכא שיהיו הפועלים צריכין לחזר אחר שוכרים וזה אחר פועלים]. וכהנמוק״י פסק בשו״ע סי׳ שלג דבריש סעיף ב כתב: בד״א שאין להם עליו אלא תרעומות בשלא הלכו דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש וכו׳ משמע כרבנו שהתרעומת היא כיון שישארו בלי עבודה, ובהמשך הסעיף כתב: אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו אין להם אלא תרעומת, משמע שאיכא תרעומת בגלל הטורח. ועיין במש״כ ליישב בדעת השו״ע הגר״מ הרשלר בהערותיו על תוס׳ הרא״ש אות ז׳.
ר. הגרא״ז הקיף מילת כלל בסוגריים, ובכל כתה״י היא כתובה.
ש. לקמן עז א.
ת. עט ב.
א. בכתי״א חסרה תיבת אגרא, והשלימה הגרא״ז וכ״ה בגמ׳ לקמן, וכן בשאר כתה״י.
ב. ברש״י ד״ה בד״א כתב דהיכא דחזרו בהן או הוא חזר וכו׳. דהיינו שמדובר גם בחזרת בעל הבית. ונראה, דרש״י לשיטתו במשנה בד״ה ואם בעה״ב חוזר: ואם הוזלה מלאכת פועלים על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה. עכ״ל. ולפי״ז למד רש״י בסוגיין שאמנם ר׳ דוסא הביא מקרה שחזרו פועלים ומקבלים פחות ממה שעבדו, אבל ה״ה אם בעה״ב חזר והוזל, משלם יותר ממה שעבדו, ואפשר שרבנו למד במשנה בדינא דאם בעה״ב חוזר ידו על התחתונה כדעת ר״י שהובא בתוס׳ רבינו פרץ ובעוד ראשונים שבהוזל הבעה״ב משלם רק ד׳ זוז, וא״כ דינא דר׳ דוסא הוא דוקא בחזרו פועלים.
ג. בד״ה אין להם.
ד. נשמט בנדפס ובכתי״א מחמת הדומות. ונמצא ברש״י ובשאר כתה״י.
ה. מדברי רבנו שכתב שאע״פ שלא התחילו במלאכה שוכר עליהן או מטען. משמע שבדבר האבד ששוכר עליהן עד כדי שכרן, כוונתו עד כדי כפל שכרן ומשלמים מכיסם, וכדעת ר״ת הובא בתוס׳ רבנו פרץ ובריטב״א לקמן עח א, ודלא כדעת רש״י לקמן עח א בד״ה עד כדי שכרן שכתב: כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו, משמע מדבריו שאינם משלמים מכיסם אלא בעה״ב יכול רק לעכב מה שחייב להם, וכך למדו ברש״י הרא״ש בסי׳ ו והריטב״א לקמן. ועיין בב״י סי׳ שלג שכתב להדיא דדעת רבנו שמשלמים מכיסם, ודחק שם ללמוד כך גם בדעת רש״י, ועיי״ש מה שהקשה עליו הדרישה, ועו״ע בלח״מ בפ״ט משכירות ה״ד מש״כ בזה.
ו. וכ״כ הנימוק״י והר״ן. אולם הריטב״א כתב דארבעים וחמשים לאו דוקא. והרמב״ם בפ״ט משכירות ה״ד פסק עד ארבעים וחמישים זוז בכל יום לכל פועל. וכתב עליו המ״מ דדרך גוזמא אחזו ונכון הוא. ובב״י סי׳ שלג הוסיף דמה לי מ׳ ונ׳ ומה לי מנה. ולמד שהרמב״ם נחלק על רבנו, אולם בפרישה שם כתב דכוונת הרמב״ם כרבנו ששוכר כפי הצורך.
ז. בנדפס ליתא מתיבת ״אבל״, ע״כ. ובכתה״י וכן בשטמ״ק איתא.
ח. כ״ה במ״מ בפ״ט משכירות ה״ד וז״ל: ויש מי שכתב דבכה״ג שכלי אומנותם בידו אפי׳ בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עדי כדי שכר המלאכה וכו׳ וזה דעת הרשב״א ז״ל וכן נראה דעת הרמב״ן ז״ל עכ״ל. ועיין בדרישה סי׳ שלג שלמד ברש״י דבדבר שאינו אבד אפי׳ שבאת חבילה לידו שוכר רק עד כדי שכרן.
ט. משמע מרבנו דוקא שתפס כלי אומנותן אבל ממון אחר שתחת ידו לא מהני, וכן משמע מלשון הרא״ש סוף סי׳ ו. ובדרכי משה אות שמט הביא בשם תשובת מוהר״ם שמפורש כתב כן דדווקא בכלי אומנותו דסמכא דעתו טפי. אולם מלשון הרמב״ם בפ״ט משכירות ומלשון הטור סי׳ שלג משמע שכל ממון שתחת ידו מהני, וכן פסק המחבר שם סעיף ו, ועי״ש בש״ך ס״ק לד מש״כ בזה.
י. לעיל מח א ד״ה והא בעי, בשם ר״ת.
אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה ופועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם. ודוקא הלכו הם בעצמם, לפי שמכיון שהתחילו במלאכתם, נתקיים ביניהם שכירות ונשתעבד להם בעל הבית, שכשם שהקרקע נקנה בחזקה ומטלטלים במשיכה וכן שכירות קרקע (בבא מציעא צט:) או מטלטלים, כך שכירות פועלים בהתחלת מלאכה, והליכת פועלים למלאכתן היא היא התחלת מלאכתן, אבל כל שלא הלכו הם בעצמם, אף על פי שהלך שליח ומצא שדה לחה, אין זו התחלה ואין להם על בעל הבית אלא תרעומת.
מדקתני חמרים דומיא דפועלים, משמע דהך תבואה דקתני בחמרים מן הגרן לעיר או מן הכפר לעיר היא, כגון שהיתה תבואתו בגורן או בכפר הסמוך לעיר ושכר את החמרים להביאה, ואם לא הלכו חמרים ופועלים למקום המלאכה וגם הוא לא קרא אותם, דומה דלא סמכא דעתייהו אהדדי, ומשום הכי דאין להם זה על זה אלא תרעומת, אבל אם הלכו לגורן או לכפר, הויא התחלה גבייהו, ואי משכחי לאיתגורי בההוא אגרא דהוה יהיב להו, הא ליכא פסידא גבייהו ולא יהיב להו מידי, דחזינא כאלו מתגרי ליה כוליה יומא, ואי בציר מאגרייהו מידי בההוא בטלה, משלם להו לחמרים בשכר חזרה כפועל בטל ולפועלים שכר הליכתם, ואי לא משכחי לאתגורי וכו׳. וכבר יצאנו בפירוש זה מדעת המפרשים שפירשו חמרים ולא מצאו תבואה, כגון ששכר חמרים לקנות לו תבואה במקום הזול ולהביאם אליו, וההליכה והחזרה הם שכירי יום שנתן להם שכר הדרך כבאים ריקם ולא כבאים טעונים. ואם כפירוש הזה, הנה בעל הבית הוא אנוס הוא, וכמאן דסיירוה לארעא מאורתא דמי דלא מצו למימר ליה הב לן תבואה אחריתי, ואמאי יהיב להו כפועל בטל כלל, וכדאמר רבא לקמן האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא בפלגא ליליא ומלא ארעא מייא פסידא דפועלים. אלא הכא, בששכרן להביא לו תבואה שיש לו מן הגורן לעיר והלך ולא מצא, דזו פשיטא היא אצל בעל הבית דהוי ליה כדלא סייריה לארעא מאורתא. (שיטמ״ק בשם הראב״ד והרשב״א).
[ביאור לקטע זו כלול בביאור קטע 3]
(ד) נותן להם שכרן משלם אבל אינו דומה וכו׳. פירוש כגון שאין מוצאין עכשיו להשכיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אמר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם דומיא דפועלים שחוזרים בדבר האבד שאם יש שם פועלים לשכור אין לו עליהם אלא תרעומת הכא נמי אף על פי שהתחילו במלאכה כל שיכולים לשכור עצמן לא יהיב להו. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך וכו׳ ככתוב בנמוקי יוסף. ומתניתין נמי דייקא דקתני אם בעל הבית חוזר בו ידו על התחתונה ופירש רש״י שאם קבל הפועל לעשות מלאכתו במנה ועשה חציה וראוי ליטול חמשים וחזר בו בעל הבית מפני שהוזלה מלאכה ידו על התחתונה ויטול פועל כל מה שפסק לו בעל הבית חוץ ממה שצריך בעל הבית להוציא בהשלמתה ובודאי דבמתניתין בעל הבית נתחייב בכל שכרם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה אינו נותן לו משלם. אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך ולפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיה והילכך הא דאמרינן לקמן בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם משלם כגון שאינו מוצא להשתכר הוא. הר״ן.
אומרין לו צא ושכור מאלו. ומדנקט האי לישנא משמע שעליהם להראות ולברר דאיכא פועלים לשכור ואי איכא טענה וכפירה בזה בין בעל הבית לפועלים על הפועלים להביא ראיה. הריטב״א ז״ל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
וממשיכה הברייתא: במה דברים אמורים — שלא הלכו למקום העבודה אלא חזר בו בעל הבית מיד. אבל אם כבר הלכו החמרים ולא מצאו תבואה להוביל, או שהלכו הפועלין לעבוד ומצאו שדה כשהיא לחה ואי אפשר לעבד אותה בעידור — נותן להן בעל הבית שכרן משלם, אבל אינו נותן להם שכר עבודה מלא, כי אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל.
The baraita continues: In what case is this statement said? When they did not go to the workplace, i.e., the employer reneged immediately. But if donkey drivers went and could not find any produce to carry, or laborers went off to work and found that the field was too moist for tilling, the employer must give them their full wages to which they are entitled. But he does not give them the entire stipulated amount, as a donkey driver who comes back loaded cannot be compared to one who comes back empty, nor can a laborer who performs work be compared to one who sits idle. The employer deducts a sum from the laborers’ wages, paying them the amount they are willing to receive given that they do not actually have to perform the work.
הכל
(5) ובד״א בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים ? שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה, אֲבָל הִתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה, שָׁמִין לָהֶן מַה שֶּׁעָשׂוּ. כֵּיצַד? קִבְּלוּ קָמָה לִקְצוֹר בִּשְׁנֵי סְלָעִים, קָצְרוּ חֶצְיָהּ וְהִנִּיחוּ חֶצְיָהּ; בֶּגֶד לֶאֱרוֹג בִּשְׁנֵי סְלָעִים, אָרְגוּ חֶצְיוֹ וְהִנִּיחוּ חֶצְיוֹ, שָׁמִין לָהֶן אֶת מַה שֶּׁעָשׂוּ.
In what case is this statement, that if they reneged they have only a grievance, said? When they had not started the work at all. But if they had started the work, the court appraises for them that which they have done, for which they receive some form of compensation. How so? If they received standing grain to reap for a contractual agreement of two sela for the entire field, and they reaped half of it and left half of it, or if they took a garment to weave at two sela, and they weaved half of it and left half of it, in these cases the court appraises for them that which they have done.
בד״א שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה – אַרֵישָׁא קָאֵי וְעַד הַשְׁתָּא פָּרֵישׁ מִידֵּי דִּשְׂכִירוּת וְהַשְׁתָּא פָּרֵישׁ מִילֵּי1 דְּקַבְּלָנוּת.
בד״א – דְּהֵיכָא דְּחָזְרוּ בָּהֶן אוֹ הוּא חָזַר אֵין לָהֶם אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בַּמְלָאכָה.
אֲבָל הִתְחִילוּ בַּמְּלָאכָה – יֵשׁ דִּין אַחֵר2 בֵּינֵיהֶם מַהוּ הַדִּין שָׁמִין לָהֶם מַה שֶׁעָשׂוּ לְפִי הַתְּנַאי וִיקַבְּלוּ כְּפִי חֶשְׁבּוֹן שֶׁעָשׂוּ.
אָרְגוּ חֶצְיָהּ – וּמַגִּיעַ לִשְׂכָרָן סֶלַע לְפִי תְּנָאָם.
1. כן בדפוסים. בכת״י וטיקן 131, לונדון 73, לונדון 27196: ״מידי״.
2. כן בדפוסים. בכת״י וטיקן 131, לונדון 73, לונדון 27196 חסר: ״אחר״.
[סימן תנח]
ראובן ששכר סופר או מלמד לשנה, אם עד שלא התחילו במלאכה יכולין לחזור זה בזהא. ואם משהתחילו במלאכה, אם בעל הבית אין לו קלפים או ששילח בנו למקום אחר לחופה או לסחורה ושהה שם חודש או חדשים, אין מנכה לו משכרוב. אבל אם חלה הסופר או המלמד, פסידא דידהו הוא ומנכה להוג. וכן אם חלה התלמיד חולי דלא שכיח ביה, פסידא דמלמד ומנכה ליה דמזלו גרם.
א. עו ע״ב השוכר וכו׳ בד״א שלא התחילו במלאכה.
ב. וצ״ע דבגמ׳ שם אמ׳ בכה״ג (הלכו חמרים ולא מצאו תבואה) דמשלם להם כפועל בטל. וכ״כ לענין חלה התינוק בחי׳ המיוחסים לריטב״א דע״ז ע״א.
ג. וכ״ד הרבה ראשונים דלא מדמינן פועל לעבד עברי. כ״ד רש״י דע״ז רע״ב (ככתוב בתשו׳ מהר״ם ד״ב עמ׳ ו) ותוס׳ קידושין יז ע״א וכ״ד הרא״ש סי׳ ו והטור סי׳ שלג וכ״ה ברמ״א שם ס״ה. ויש שס״ל דדינו כע״ע שאין מנכין לו בחלה במיעוט הזמן. כ״ד הר״ש משאנץ בתשו׳ דשייכי לקנין סי׳ ל ומהר״ם בתשו׳ דשייכי לס׳ קנין סי׳ לא (ועי״ש שחזר בו במקצת, דדוקא אם הקדים לו שכרו) ורבינו ברוך אביו במרדכי ר׳ שמו. וכ״ה בתוס׳ שם בשם ׳יש שהיו רוצים לומר׳ ועי׳ גם תשובות רגמ״ה סי׳ עג.
במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו׳. בתחלה פירש חזרה דבעל הבית בהתחלה עתה מפרש חזרה דפועלים אם חזרו בהם מה יהיה ענשן. ולתנא קמא יד פועל על העליונה ויד קבלן נמי על העליונה ונותן להם שכרם כפי מה שעשו. ולרבי דוסא ידן על התחתונה ונותן להם כדי שלא יפסיד כלום בחזרתן שאם תתיקר המלאכה אותו היוקר הם מפסידים כדמפרש ואזיל. והתחלה גבי פועלים לא שייכא דלתנא קמא דאמר נותנין להם מה שעשו הכא לא עשו ולא כלום ומה יתן להם ולרבי דוסא נמי דאמר שמין מה שעתיד להעשות ואם תתיקר המלאכה פוחתין להם אותו היוקר ממה שעשו הני מילי במה שעשו שאין מוציאין מיד בעל הבית אלא לפי היוקר כדי שלא יפסיד בחזרה כלום ומאי דתפיס תפיס אבל אם לא עשו כלום אף על פי שהלכו והויא התחלה אין מפסידין אלא טרחן בהליכה ובחזרה שהן גרמו לעצמן ולא הועילו לבעל הבית כלום אבל ביוקר המלאכה אין ממשכנין אותן לגבות מהן אותו היוקר. חוץ מדבר האבד שאפילו לא התחילו כלל ששוכר עליהן או מטען ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו דתנן השוכר את האומנין והטעו זה את זה דהיינו חזרו אין להן זה על זה אלא תרעומת והא ודאי בשלא הלכו ועלה קתני שכר את החמר ואת הקדר להביא וכו׳ וכל דבר שהוא אבד שוכר עליהן או מטען שמע מינה אפילו לא הלכו בדבר האבד שוכר עליהן או מטען. הראב״ד.
וכתב הר״ש די וידש וזה לשונו: צריך עיון על מה שכתב הרב ודבר זה למדנו אותו ממשנתנו וכו׳. עד דהיינו חזרו דבגמרא אמרינן חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו. עד כאן.
במה דברים אמורים בשלא התחילו במלאכה. פירוש במה דברים אמורים דכיון דליכא דבר האבד ליכא אלא תרעומת לדברי הכל כשלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה פלוגתא דרבנן ורבי דוסא דלרבי דוסא ידן על התחתונה מיהת ואף על גב דליכא דבר האבד דאלו איכא דבר האבד אפילו רבנן מודה כדקתני סיפא דברייתא בהדיא והא דנקט במה דברים אמורים משום רבי דוסא הוא דאיהו מפליג בין שהתחילו ללא התחילו דאלו לרבנן לא שני לן בינייהו ואפילו רבי דוסא נמי דוקא בשהתחילו בגופה של מלאכה עצמה ממש כדקתני בהדיא דהוה ליה מעין דבר האבד שאין אדם רוצה שתהא מלאכתו מותחלת אף על פי שהוא יכול להמתין ומיירי בשאין מוצא עכשיו פועלים להשלימה כדקתני סיפא בהדיא. והא פרישנא במתניתין דבחזרת בעל הבית בפועלים אפילו רבנן מודו משום דהוה ליה דבר האבד. והא דקתני בגד לארוג בשני סלעים וארגו חציו מיירי בשלא משכו צמר אלא כדי חציו שאלו קבלו כל הצמר מיד נתחייבו במלאכה דאומן שמשך כלי שנתנו לו לעשות מיד זכה בשעבודו לשכרו ואין בעל הבית יכול לחזור בו ובההיא הנאה נמי נשתעבד אומן לעשותו ואינו יכול לחזור בו שהרי תקנו בשומרים משיכה מפי רבי. הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בפרש״י בד״ה בד״א שלא התחילו כו׳ ועד השתא פריש מילי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות עכ״ל דהא דקתני הכא קבלו קמה לקצור כו׳ משמע בקבלנות ור׳ דוסא נמי לא פליג אלא בקבלנות אבל בשכיר יום מודה כדאוקמא ברייתא דלקמן מיהו הא דקתני ברישא השוכר את האומנין והטעו כו׳ איכא לפרושי נמי בקבלנות אלא כיון דקתני בסיפא דברייתא בד״א בזמן שאין שם פועלים אבל יש כו׳ אין לו עליהן אלא תרעומת דאיירי בקבלנות ע״כ רישא לא איצטריך אלא משום שכיר יום וזה סותר מה שכתבו התוס׳ בר״פ דפועלין לא משמע אלא שכיר יום והכא בסיפא דקתני לישנא דפועלים ולא איצטריך ליה אלא משום קבלנות ויש ליישב ודו״ק:
במה דברים אמורים שאם חזרו בהם אין להם אלא תרעומת — כשלא התחילו כלל במלאכה, אבל אם כבר התחילו במלאכה — שמין (מעריכים) להן מה שעשו, ומקבלים תמורה מסויימת עבור מה שגמרו. כיצד? — קבלו קמה לקצור את כולה בקבלנות בשני סלעים, וקצרו חציה והניחו חציה. או שקיבלו על עצמם בגד לארוג את כולו בשני סלעים, וארגו חציו והניחו חציו — במקרה כזה שמין להן את מה שעשו, כיצד?
In what case is this statement, that if they reneged they have only a grievance, said? When they had not started the work at all. But if they had started the work, the court appraises for them that which they have done, for which they receive some form of compensation. How so? If they received standing grain to reap for a contractual agreement of two sela for the entire field, and they reaped half of it and left half of it, or if they took a garment to weave at two sela, and they weaved half of it and left half of it, in these cases the court appraises for them that which they have done.
הכל
(6) הָיָה יָפֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִים, נוֹתֵן לָהֶן סֶלַע, אוֹ יִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְיִטְּלוּ שְׁנֵי סְלָעִים. וְאִם סֶלַע, נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע.
The baraita details this appraisal: If the current wage for the part of the task they had done was now worth six dinars, a sela and a half, as the price for this assignment increased, either he gives them a sela, as originally agreed upon, since they do not forfeit their stipulated wages, or they finish their work and take two sela. And if the current wage for the part of the task they had done was worth a sela, he gives them a sela. This statement will be explained by the Gemara.
הָיָה יָפֶה ו׳ דִּינָרִים – שֶׁאִם הָיָה בָּא לִשְׂכּוֹר שָׂכִיר לְחֶצְיָהּ אֵינוֹ מוֹצֵא בְּפָחוֹת מִשִּׁשָּׁה דִּינָרִים וְנִמְצָא נִפְסָד בַּעַל הַבַּיִת בְּמַה שֶּׁעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת אַפֵּ״ה אֵין הוֹלְכִין אַחַר הֶעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת אֶלָּא שָׁמִין לָהֶן אֶת מַה שֶּׁעָשׂוּ לְפִי חֶשְׁבּוֹן תְּנָאוֹ וְנוֹתֵן לָהֶם סֶלַע דְּלֵית לֵיהּ לְהַאי תַּנָּא הָא דִּתְנַן בְּמַתְנִיתִין כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
וְאִם סֶלַע – וְאִם אֵין יָפֶה אֶלָּא סֶלַע דְּנִמְצָאִין פּוֹעֲלִין לַעֲשׂוֹת חֶצְיָהּ הַשֵּׁנִי בְּסֶלַע.
נוֹתֵן לָהֶן – בַּמֶּה שֶׁעָשׂוּ סֶלַע וּלְקַמָּן (דַּף עז.) פָּרִיךְ פְּשִׁיטָא.
— אם היה מה שצריכים להשלים יפה (שווה) ששה דינרים שהוא סלע וחצי, כגון שנתייקר שכר העבודה — נותן להם סלע כפי הסכום שהתנו מראש, שאין העובדים מפסידים שכר שנקצב להם, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.
The baraita details this appraisal: If the current wage for the part of the task they had done was now worth six dinars, a sela and a half, as the price for this assignment increased, either he gives them a sela, as originally agreed upon, since they do not forfeit their stipulated wages, or they finish their work and take two sela. And if the current wage for the part of the task they had done was worth a sela, he gives them a sela. This statement will be explained by the Gemara.
הכל
(7) ר׳ רִבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: זשָׁמִין לָהֶן מַה שֶּׁעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת: הָיָה יָפֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִים, נוֹתֵן לָהֶם שֶׁקֶל, אוֹ יִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְיִטְּלוּ שְׁנֵי סְלָעִים. וְאִם סֶלַע, נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע.
Rabbi Dosa says: The court appraises for them that which must still be done. If the current wage for the part of the task they had not done was worth six dinars, i.e., he can only find laborers who will complete it for six dinars, which is equivalent to one and a half sela, either he gives the first laborers a shekel, which is equivalent to half a sela, or they finish their work and take two sela. And if the current wage for the part of the task they had not done was worth a sela, he gives them a sela.
שָׁמִין לָהֶן הֶעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת – רַבִּי דּוֹסָא סְבִירָא לֵיהּ כְּתַנָּא דִידַן דְּאָמַר הַחוֹזֵר בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וִיעַכֵּב שְׂכַר מַה שֶׁעָשׂוּ כְּדֵי לִשְׂכּוֹר פּוֹעֲלִים וְלִגְמוֹר כְּפִי תְּנַאי הָרִאשׁוֹן.
הָיָה יָפֶה – הֶעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת ו׳ דִּינָרִים.
נוֹתֵן לָהֶן שֶׁקֶל – כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִגְמֶרֶת בִּשְׁנֵי סְלָעִים.
וְאִם סֶלַע נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע – לְקַמָּן פָּרֵיךְ פְּשִׁיטָא.
כתבו בתוס׳ (ד״ה אין להם כו׳) וז״ל קשה לר״י דהא קי״ל כר״מ דדאין דינא דגרמי כו׳ א״כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי״ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע״י טורח, וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה, הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר, ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר עכ״ל. ויוצא דס״ל להתוס׳ דאם לא ימצאו הפועלים להשתכר ובעה״ב גרם לפועלים הפסד שמחוייב הוא לשלם להם מדינא דגרמי. וכן פסק הרא״ש (פ״ו סימן ב׳).
ואילו ר׳ דוסא אומר: שמין (מעריכים) להם את מה שעתיד להעשות, אם היה יפה לפי האומדן ששה דינרים, כלומר, שעדיין שווה ששה דינרים, שמה שצריך להיעשות אפשר לעשותו על ידי פועלים אחרים רק בששה דינרים — נותן להם שקל (חצי סלע), או שיגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.
Rabbi Dosa says: The court appraises for them that which must still be done. If the current wage for the part of the task they had not done was worth six dinars, i.e., he can only find laborers who will complete it for six dinars, which is equivalent to one and a half sela, either he gives the first laborers a shekel, which is equivalent to half a sela, or they finish their work and take two sela. And if the current wage for the part of the task they had not done was worth a sela, he gives them a sela.
הכל
(8) חבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁאֵין אָבוּד, אֲבָל בְּדָבָר הָאָבוּד, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן. כֵּיצַד מַטְעָן? ט אוֹמֵר לָהֶן: ״סֶלַע קָצַצְתִּי לָכֶם, בֹּאוּ וּטְלוּ שְׁתַּיִם!״ וְעַד כַּמָּה שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן? עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים זוּז.
The baraita continues: In what case is this statement said, i.e., in what circumstance are the laborers paid for the amount they performed and the employer has only a grievance against them? It is said with regard to a matter that does not involve financial loss due to the work stoppage, but with regard to a matter that involves financial loss due to the work stoppage, the employer may hire replacement laborers for a high price at the expense of the first laborers or deceive the first laborers. How does he deceive them? For example, he can say to them: I fixed a sela as wages for you; come and take two. And up to what amount may he hire at their expense? Even up to forty or fifty dinars. He can pay other laborers far more than the first laborers’ wages to ensure that the work is completed.
בד״א – דְּאֵין הַחוֹזֵר נִפְסָד אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן לְר׳ דּוֹסָא וּלְרַבָּנָן מְקַבְּלִין בְּמַה שֶׁעָשׂוּ.
בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד – ואע״ג דְּאֵין פּוֹעֲלִים מְצוּיִין עַכְשָׁיו כִּדְמוֹקֵי לֵיהּ בְּסֵיפָא שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִשְׂכּוֹר יַמְתִּין עַד שֶׁיִּמְצָא הוֹאִיל וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ אָבוּד הוּא.
אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהוּא אָבוּד – אִם יַמְתִּין וְאֵינוֹ מוֹצֵא לִשְׂכּוֹר בִּכְדֵי שְׂכַר פּוֹעֲלִים אֲפִי׳ לְפִי הַיּוֹקֶר שֶׁנִּתְיַיקְּרוּ.
שׂוֹכֵר – פּוֹעֲלִים אֲחֵרִים עֲלֵיהֶן בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי שְׂכָרָן.
אוֹ מַטְעָן – לְאֵלּוּ.
ועד כמה שוכר עליהן, עד ארבעים וחמשים זוז, במה דברים אמורים דשוכר עליהןא בארבעים וחמשים זוז, בשאין שם בשעת חזרתן פועלים לשכור, אבל יש שם פועלים לשכור ואמרו לוב שכור מאלו ולא שכר, אין לו עליהם אלא תרעומת.
א. וכן פירש רש״י, אבל הרא״ש הקשה עליו ופירש דבמד״א קאי על מטען עיי״ש.
ב. וכן גרס הרי״ף, והרא״ש גרס אומרים לו, וגירסתנו ואמר צא וכו׳.
וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז. ואוקימנא לקמן (בבא מציעא עח.) בשבאת חבילה לידו, דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית, קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד, אבל כשלא באה חבילה לידו, אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן. ואני תמה מה שיעור מ׳ ונ׳, שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין, ויש מלאכה שהפסדה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד, ויש מלאכה ששכרה יותר מנ׳ זוז, ואם כן פעמים שהחבילה לגרע, שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים, אם חמשים ארבעים צריכא למימר, ובכל מקום מקשים כן (שבת ס:) וכאן לא הקשו.
עוד אני תמה, אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד, אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה, וכדאמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא מח.) גבי נתנה לספר, דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת, ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה, וכל שכן לדעת רבינו תם ז״ל, שאמר (שבת ד״ה והא) דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו, ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו, וכמו שכתבתי שם. וסבור הייתי לומר, דאפילו בדבר שאינו אבד, כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה, ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה, או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים, שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה, ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים, לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת, מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור, אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר, וכן נראה גם מדברי הרמב״ן ז״ל. אלא שעדיין קשה לי, דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא, דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זו כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן, וקתני דבדבר שאינו אבד, לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה, ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתו, אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לר׳ דוסא, אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. וי״ל דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני, והכי קאמר, בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן, אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו, ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז, והיינו כשבאה חבילה לידו. (שיטמ״ק).
שכרו לעדור לו שדהו והלך ומצאה לחה ואינה ראויה לעדור יתבאר למטה שאם כבר הלך בעל הבית מבערב אצל שדהו ומצאו שצריכה פועלים אלא שאח״כ נכנסו שם מים בחצי הלילה חוזר בו ואינו נותן כלום אונס גמור הוא זה ואם לא הלך שם מבערב אף הוא פושע בכך ונותן שכרו כפועל בטל שאינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל ודברים אלו בשלא מצאו מלאכה שכמותה לעשות שנמצאת חזרתו דבר האבד אצלם וכל שהוא דבר האבד עליו לשלם אבל אם מצאו מלאכה קלה הימנה או שכמותה לעשות ואמר להם בעל הבית צאו ועשו אין כאן אלא תרעומת:
אחר שבארנו שכל שהוא אצלם דבר האבד עליו לשלם אף כשחזר בו ולא הלכו כלל שביארנו שאין לו עליו אלא תרעומת ולא נאמר כן אלא שמן הסתם הואיל ולא הלכו עדין צפרא הוא ויכולים להשתכר הא כל שהיה אבד אצלם והוא על צד שאין מוצאין אף בלא הלכו חייב להם לשלם:
חזר בעל הבית אם אינו דבר האבד אצלם כגון שמצאו לעשות אין להם עליו אלא תרעומת ואם הוא דבר האבד אצלם נותן שכרם כפועל בטל התחילו במלאכה וחזרו בהם אם היה פועל ר״ל שכיר יום אם הוא דבר האבד שוכר עליו או מטעהו ואם אינו דבר האבד הרי זה חוזר שהפועל חוזר בו אף בחצי היום שנא׳ כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה ונותנין לו שכרו לפי חשבון וכן הדין בחזר בו בעל הבית שאם הוא אבד אצל פועל נותן לו כפועל בטל ואם אינו אבד שם להם מה שעשה היה קבלן שאין כאן טעם כי לי בני ישראל עבדים שהרי עושה לכשירצה אם חזר בו שמין לו מה שעתיד לעשות ואם קבלו קמה לקצור או בגד לארוג בשתי סלעים וקצר חציה או ארג חציה שהיה ראוי לפי חשבון ליטול סלע אם אין זה מוצא לגמור בסלע אלא בסלע וחצי אינו נותן לו במה שעשה אלא שקל ואם מוצא לגמור בשקל אינו נותן להם אלא סלע ואם הוא דבר האבד שוכר עליו או מטעהו ואם בעל הבית חוזר שם להם מה שנעשה לפי חשבון ואם הוא אבד אצלם משלם כפועל בטל:
וכמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז. ואוקימנא לקמן בשבאת חבילה לידו דמשעה שמסר חבילתו לבעל הבית קנאה לשכור עליה עד כדי מה שדרך בני אדם להתייקר במלאכתה כדי שלא תאבד. אבל כשלא באה חבילה לידו אסיקנא לקמן שאינו שוכר עליהם אלא עד כדי שכרן ואני תמה מה שיעור ארבעים וחמשים שלא כל המלאכות שוות ולא כל המקומות שוין ויש מלאכה שהפסידה מרובה ואדם מתייקר בה הרבה כדי שלא תאבד ויש מלאכה ששכרה יותר מחמשים זוז ואם כן פעמים שהחבילה לגרע שבלא חבילה שוכר עליהם עד כדי שכרן שהוא כפל מה שהתנה להן בשכרן. ועוד אני תמה מהו עד ארבעים וחמשים אם חמשים ארבעים צריכא למימר ובכל מקום מקשים כן וכאן לא הקשו. עוד אני תמה אם בא חבילה לידו מאי שנא מלאכת האבד אפילו בדבר שאינו אבד שהרי קנה החבילה במשיכה וכדאמרינן בפרק הזהב גבי נתנה לספר דמשמע דמכי משך תספורת קנה תספורת ואם חזר בו ספר תספורת קנויה לו להשתלם ממנה וכל שכן לדעת רבינו תם ז״ל שאמר דאין פועל יכול לחזור בו מכי משך בעל הבית כלי אומנותו ולומר שאפילו אין כלי אומנות שוין פלג שכירתו נשתעבד לו למלאכה זו ושוכר עליו וכמו שכתבתי שם וסבור הייתי לומר דאפילו בדבר שאינו אבד כל שבאת חבילה לידו משתלם ממנה עד כדי שכירות של אותה שעה ואפילו נתייקרה בין שכירות לחזרה או אפילו אוזילו פועלים גביה מעיקרא ואמור פועלים שוכר עליהם ומשתלם מדמי החבילה. ובלבד שלא יתייקר בה אלא יטרח וישכור כדרך שנשכרים רוב הפועלים לפי שאינו צריך למהר ולשכור שהרי אין מלאכתו נאבדת מה שאין כן בדבר האבד שאי אפשר לו להמתין עד שיטרח וישכור אלא שוכר מיד ואף על פי שמחמת ניחוצו צריך להתייקר וכן נראה גם מדברי הרמב״ן ז״ל. אלא שעדיין קשה לי דבברייתא זו משמע דבדבר שאינו אבד כלל כלל לא דהא ברייתא דעד ארבעים וחמשים זוז כשבאת חבילה לידו מתוקמא כדאיתא לקמן וקתני דבדבר שאינו אבד לרבנן קצר חציה והניח חציה ומה שעתיד ליעשות יפה ששה דינרים נותן להם סלע שהוא שכר חציה ולרבי דוסא נמי אין משלמים מכיסם כלום אלא שמעכב בידו ממה שעשו כמה ששוה מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בחזרתה אבל מכיסם כלל כלל לא ואפילו לרבי דוסא אלמא אינו משתלם מן החבילה כלום. ויש לומר דברייתא זו פיסקי פיסקי קתני והכי קאמר בדבר שאינו אבד קצר חציה והניח חציה פלוגתא דרבי דוסא ורבנן אבל בדבר האבד שוכר עליהם או מטען ואפילו לא באה החבילה לידו ופעמים ששוכרין עליו אפילו עד ארבעים וחמשים זוז והיינו כשבאה חבילה לידו. הרשב״א.
וזה לשון הרמב״ן ז״ל: ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפילו עד ארבעים וחמשים זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו. ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד ארבעים וחמשים דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד. עד כאן לשונו.
והר״ן ז״ל כתב אבל ביותר מארבעים וחמשים לא שאין זו שכירות. עד כאן.
והריטב״א ז״ל כתב וזה לשונו: אבל דבר האבד שוכר עליהן או מטען. פירוש והא דברי הכל היא ואפילו כשלא התחילו במלאכה. ועד כמה שוכר עליהם עד ארבעים וחמשים. אוקימנא לקמן כשבאת חבילה של פועלים לידו וארבעים וחמשים לאו דוקא אלא עד כדי חבילה בין רב למעט. והיינו דלא פרכינן כדפריך בעלמא חמשים אמרת חייבים ארבעים מיבעיא משום דכל היכא דמניינא לאו דוקא ליכא למיפרך הכי כדאיתא בפרק מפנין. ושלא כדברי מי שפירש דדוקא נקט ארבעים וחמשים שעד כאן דרך בעלי בתים להשכיר פועלים והא כהלכתא בלא טעמא היא וליתא. עד כאן.
וזה לשון שיטה: מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. נראה לי והוא שהיה שם אדם לכתחלה ואף על גב דלא הוי אלא כעין גרמא ואין מחייבין אותן לשלם הפסד ומכל מקום יכול לעשות על ידי הטענה או לשכור עליהן ובלבד כנגד מה שעשו ולא לפרוע מבתיהם כלל ורבותא דהא דשוכר עליהן בכמה שימצא הן רב הן מעט. אבל כשאינו דבר האבד כי ההיא דבסמוך אינו משכיר עליהם ובכל מה שימצא אפילו למאן דאמר ידן על התחתונה אלא שישומו כפי הנהוג והיינו טעמא דכיון דלאו דבר האבד הוא אם לא ימצא עכשיו ימצא למחר. ולרש״י בדבר האבד משלם פועל מביתו וכן משמע מההיא ברייתא דלקמן דקאמר עד כמה משכיר עליהם עד ארבעים וחמשים זוז ומשמע דלאו דוקא דהכי קאמר יותר ויותר ובלשון גוזמא ודכוותה נקטיה ולא כאומר דוקא אפילו והוא הדין יותר אלא שדבר בהוה ובלבד כשחבילתו בידו וכדלקמן ואם כן למה לי שוכר עליהן או מטען נימא חייבין לשלם כל מה שיפסיד בעל הבית באותו דבר האבד דהוו כעין מזיקין. ויש לפרש על פי דרכו דאין הכי נמי אלא שבא להודיענו שאם היה יכול להטעותן או לשכור עליהם ולא עשה דאפשר דפטירי מהפסד הנאבד כיון דאיהו גרם לנפשיה. וצריך לי תלמוד. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
במה דברים אמורים, שהפועלים מקבלים שכר על מה שעבדו ואין לבעל הבית אלא תרעומת — בדבר שאין אבוד על ידי שביתת הפועלים, אבל בדבר העלול להיות אבוד — שוכר עליהן (על חשבונם) פועלים אחרים ביוקר או מטען. כיצד מטען? — אומר להן למשל: סלע קצצתי לכם — באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן — עד ארבעים וחמשים זוז, שיכול לשכור פועלים אחרים ולהוסיף להם הרבה מאוד על שכרם כדי שיגמרו את העבודה.
The baraita continues: In what case is this statement said, i.e., in what circumstance are the laborers paid for the amount they performed and the employer has only a grievance against them? It is said with regard to a matter that does not involve financial loss due to the work stoppage, but with regard to a matter that involves financial loss due to the work stoppage, the employer may hire replacement laborers for a high price at the expense of the first laborers or deceive the first laborers. How does he deceive them? For example, he can say to them: I fixed a sela as wages for you; come and take two. And up to what amount may he hire at their expense? Even up to forty or fifty dinars. He can pay other laborers far more than the first laborers’ wages to ensure that the work is completed.
הכל
(9) יבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר, אֲבָל יֵשׁ שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר, וְאָמַר: ״צֵא וּשְׂכוֹר מֵאֵלּוּ!״ אֵין לוֹ עֲלֵיהֶן אֵלָּא תַּרְעוֹמֶת.
In what case is this statement said, i.e., in what circumstance may the employer deceive them to such an extent in order to ensure that the work is completed? When there are no other laborers there, in that place, to hire. Since the employer will suffer a heavy loss, he may resort to one of these methods. But if there are laborers there to hire, and the laborers who reneged said to the employer: Go and hire from these, the employer has nothing but a grievance against them.
במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו׳. ופירש הרשב״א ז״ל שאם יש שם פועלים שאינו יכול להטעותן, אלא אם קצץ להם נותן כפי מה שקצץ. [ל׳ המ״מ פ״ט ה״ג משכירות].
כללא דנקטינן מהאי שמעתא, השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית, אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה, אין להם על בעל הבית אלא תרעומת, והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו׳, וקתני בברייתא בשלא הלכו. והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן, אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו, משלם להם ונותן להם כפועל בטל, דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה, ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו, והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען, ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך, אבל אם יש שם שוכרין, אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו, ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת, ודקתני בברייתא דלקמן (בבא מציעא עט:) השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת, ואוקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו בתחלת הליכה, בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך, וכדקתני בברייתא, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס, בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה, וכדאמר רבא בסמוך (עז.) האי מאן דאגר אגירי לדוונא ופסק נהרא בפלגא דיומא, אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים, וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא, הא סיירה פסידא דפועלים.
ובשחזרו פועלים בב״ה אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילה לידו, אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור, דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום, דאמר רב (שם) פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום. ואם דבר האבד הוא, שוכר עליהן או מטען, ועד כמה שוכר עליהן, עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם. ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו, אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו, אם דבר האבד הוא, שוכר עליהם ואפילו עד מ׳ ונ׳ זוז, ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות, מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו. ואם דבר שאינו אבד הוא, שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא, אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא, אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו. ובמה דברים אמורים בשכירות, אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה, ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים, אינו נותן להם אלא שקל, ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן, דקיימא לן כר׳ דוסא וכדפסק רב לקמן (שם), ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו, אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו, כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו, אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה, בין בשכירות בין בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו, וכדתניא לקמן (שם) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו.(שיטמ״ק).
חזרו הפועלים אפילו קודם שהלכו אם הוא דבר האבד אצל בעל הבית שוכר עליהם או מטען והוא הדין להלכו והיו יכולים לעשות ולא עשו ולא התחילו שכל שהוא אבד התחילו ולא התחילו הכל שוה ומדרישא בלא התחילו אף סופא בלא התחילו ואעפ״כ אמרו עליה ששוכר עליהם או מטען ואם לא היה דבר האבד אין לו עליהם אלא תרעומת וכל שאמרו בבעל הבית מטען אף פועלים אם חזר בו בעל הבית מטעין אותו ולערב נותן כמו שהתנה:
במה דברים אמורים בשאין שם פועלים לשכור וכו׳. במה דברים אמורים דקאמר רבי דוסא שאם בא פועל לחזור דליהוי עלייהו פסידא בשאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור מצו אמרו לבעל הבית צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומת דשינוי דעתם שהייתי רגיל עמכם והיתה דעתי נוחה מכם ועתה אשכור אחרים ואיני יודע אם תהיה דעתי נוחה מהם. רבינו יהונתן.
במה דברים אמורים שאין שם פועלים לשכור אבל יש שם וכו׳. נראה לי דהא קמשמע לן דאפילו הוקרו פועלים או הם נשכרו עמו בתחלה בזול שאין לו עליהם חיוב כלום על מה שהוסיף לאלו אם לא יהיה כנגד מה שעשו אם התחילו ובדבר שאינו אבד וכדלעיל אבל לשלם מביתם אפילו בדבר האבד כיון שמוצא פועלים בהדיא והם הם שהוזלו נגדו או שנתייקרו ואחר כך אין להם לשלם דהויא לה כמי שאינו אבד כיון שמוצא פועלים אבל כשאינו מוצא פועלים בהדיא ואפילו כפי היוקר אלא שצריך להשכיר בעלי בתים או כדומה להם ביותר מן הראוי והוא אינו יכול להמתין עד שימצא פועלים כראוי ואף כפי היוקר מפני שהוא דבר האבד אז יש להם לשלם אפילו מביתם והיינו דאמרינן דבמלאכה שאינו דבר האבד ויכול להמתין אין לו עליהם לשלם מביתם אלא ימתין ואף אם יוקרו אחר כך אין בכך כלום כיון שיכול להמתין עד שימצא פועלים כפי הראוי ואף אם יהיה כפי היוקר כן נראה לי. שיטה. עד כאן.
כללא דנקטינן מהאי שמעתא: השוכר את הפועלים וחזר בו בעל הבית אם ברצונו חזר בו ולא התחילו במלאכה אין להם על בעל הבית אלא תרעומת והיינו רישא דמתניתין דקתני והטעו זה את זה אין להם וכו׳. וקתני בברייתא בשלא הלכו. והני מילי בשלא היו יכולים פועלים להשכיר את עצמן אמש כששכרן אבל אם היו יכולים להשכיר את עצמן ועכשיו אינן מוצאין בסך שפסק להם זה ושהיו יכולים להשכיר עצמן בו משלם להם ונותן להם כפועל בטל דדבר האבד הוא להם שכירות יום זה ובכל דבר האבד אפילו לא התחילו כמי שהתחילו והיינו סיפא דמתניתין דקתני וכל דבר האבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען. ובמה דברים אמורים בשאינם מוצאים עכשיו להשתכר באותו סך אבל אם יש שם שוכרין אומר להם צאו והשכירו עצמיכם לאלו ואם פחתו להם ממה שפסק להם זה משלם להם אותו פחת וכדקתני בברייתא דלקמן השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך נותן לו שכר חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת ואיקימנא דמשכח לאוגורה ומאי תרעומת משום שינוי דעתא. ואם התחילו במלאכה ואפילו התחלת הליכה בין כך ובין כך משלם להם על הדרך שאמרנו כשאין שם מי שישכירו עצמן לו עכשיו באותו סך וכדקתני בברייתא אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם משלמן אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן. ואם חזר בו בעל הבית מתוך האונס בין כך ובין כך אינו נותן להם כלום ואפילו התחילו במלאכה וכדאמר רבא בסמוך האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל דפסיק פסידא דפועלים וברייתא נמי דקתני הלכו ומצאו שדה לחה הא אוקימנא בדלא סיירה לארעא מאורתא הא סיירה פסידא דפועליט. ובשחזרו פועלים בבעל הבית אם דבר שאינו אבד הוא ולא באה חבילם לידו אין לו עליהם אלא תרעומת ואפילו אין שם פועלים לשכור דיד פועל על העליונה בשכירות וחוזר אפילו בחצי היום דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם דבר האבד הוא שוכר עליהן או מטען ועד כמה שוכר עליהן עד כדי שכרן דהיינו כפלים בשכרן שפסק להם. ומסתברא לי דוקא בשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר את אלו שהרי הפסידוהו אבל אם לא היה מוצא לשכור אחרים אין לו עליהם אלא תרעומת דמאי הפסידוהו. ואם באה חבילה לידו אם דבר האבד הוא שוכר עליהם ואפילו עד ארבעים וחמשים זוז ואפילו לא נתייקרה המלאכה ואם ימתין ויטרח מוצא בפחות מתייקר ושוכר ואינו ממתין כדי שלא תפסד מלאכתו עליו ואם דבר שאינו אבד הוא שוכר עליהם כדי שכר של עכשיו ואפילו נתייקרה המלאכה או שהוזילו אלו אצלו מעיקרא אבל לשכור ביוקר ביותר ממה שאין פועלים מתייקרים באותו יום לא אלא ממתין ושוכר שאין מלאכתו אבודה אצלו. ובמה דברים אמורים בשכירות אבל בקבלנות כגון ששכר פועלים לקצור לו קמה בשני סלעים או בגד לארוג בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה ולא באה חבילה לידו ושוה מה שעשו ששה דינרים אינו נותן להם אלא שקל ששמין מה שעתיד לעשות כדי שלא יפסיד בעל הבית בחזרתן דקיימא לן כרבי דוסא וכדפסק רב לקמן. ודוקא שפוחת להם משכר מה שעשו אבל לשלם מכיסם כלום בדבר שאינו אבד כלל כלל לא. ודוקא בשלא נאנסו אבל נאנסו כגון שאמרו לו שמת לו מת או שאחזתו חמה בין בשכירות א בקבלנות נותן להם שכרן וקבלנותם ואפילו באה חבילה לידו וכדתניא לקמן השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו ואם פועל הוא נותן לו קבלנותו. הרשב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ובדבר האבוד, במה דברים אמורים — בזמן שאין שם פועלים אחרים לשכור באותו מקום ונמצא בעל הבית מפסיד הרבה, ומותר לו להשתמש בדרכים אלה. אבל אם יש שם פועלים אחרים לשכור, ואמר הפועל שחזר בו לבעל הבית: ״צא ושכור מאלו״ — אין לו עליהן אלא תרעומת.
In what case is this statement said, i.e., in what circumstance may the employer deceive them to such an extent in order to ensure that the work is completed? When there are no other laborers there, in that place, to hire. Since the employer will suffer a heavy loss, he may resort to one of these methods. But if there are laborers there to hire, and the laborers who reneged said to the employer: Go and hire from these, the employer has nothing but a grievance against them.
הכל
(10) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִי אֲמַר: ״אִילּוּ אֲנָא הֲוַאי, לָא הֲוָה יָהֵיבְנָא לָהֶן כאֵלָּא כְּפוֹעֵל בָּטֵל״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם״! וְהָא עַלַהּ קָתָנֵי: ל אֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְהַבָּא רֵיקָן, עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל. לָא סַיְּימוּהּ קַמֵּיהּ.
A tanna taught that baraita before Rav: The employer must give them their full wages. Rav said to him: My uncle [ḥavivi], Rabbi Ḥiyya, said: If I were ruling on this case, I would give them only the wages of an idle laborer, but no more, and yet you said that he gives them their full wages? The Gemara asks: But the baraita teaches concerning this very matter: A donkey driver who comes back loaded cannot be compared to one who comes back empty, nor can a laborer who performs work be compared to one who sits idle. Evidently, even the tanna of the baraita agrees that they do not receive their full wages. The Gemara answers: The tanna teaching the baraita before Rav did not conclude it, and he was unaware of this limitation, which is why he commented that they do not deserve their entire wages.
ערך חביב
חביב – א(בבא מציעא עו:) אמר ליה רב חביבי אי לאו דאנא הואי וכו׳ (בבא בתרא מב:) אמר רב יהודה הוה קאימנא קמיה דחביבי (חולין לב) אמר להו רב לא הוה בדיחנא ביה בחביבי דאישייליה פי׳ דודי דוד אהרן תרגום ירושלמי חביבא דאהרן ואיש אשר ישכב את דודתו תרגום חביבאה דודתך היא (א״ב כן תרגום דוד אהרן ותרגום יוכבד דודתו חביבתיה אבל תרגום אשר ישכבאת דודתו בנוסחאות שלנו אתת אחבו. דודתך היא אתת אחבוך).
ערך סיים
סיים – ב(בבא מציעא עו:) לא סיימוה קמיה (בבא בתרא עג.) ור׳ אמי סיומיה הוא דלא סיימיה קמיה פי׳ לא השלימוה לפניו כלומר אמרו לפניו שקיבלם ולא ביררו לפניו שפיזרם לגוים.
א. [טייערער. פטער.]
ב. [ערגענצען.]
תָּנֵי תַּנָּא – בְּהַהִיא דִּלְעֵיל הָלְכוּ חַמָּרִים וְלֹא מָצְאוּ כוּ׳.
חֲבִיבִי אָמַר – דּוֹדִי ר׳ חִיָּיא.
אִי אֲנָא הֲוַאי – אִי אֲנִי הַשּׂוֹכֵר לָא הֲוָה יׇהֵבְינָא כּוּ׳.
וְהָא עֲלָהּ קָתָנֵי – נַמֵי דִּכְפוֹעֵל בָּטֵל הוּא דְּשָׁקְלוּ.
לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ – לֹא סִיְּימוּ סוֹף הַבָּרַיְיתָא לְפָנָיו.
תני תנא קמיה דרב השוכר חמרים והלכו ולא מצאו תבואה נותן להן שכרן מושלםא, אמ׳ ליה חביבי אמ׳ פיר׳ ר׳ חייה דודו דרב הוהב תרגום ירושלמיג או דודו או חביביה. אילו אנא הואי לא יהיבנא להו אלא כפועל בטל, ואת אמרת שכרן מושלם ואקשינן למה הושיבו רב מדברי ר׳ חייה ולא הושיבו מדקתני אינו דומה הבא טעון לבא ריקן דמשמע שכר פועל בטל יהיב ליה, ופרקינן התנא לא השלים הברייתא לפניו אלא בשכרו מושלם פסק. איכא דאמרי השלימה עד סוף ושנה אבל אינו דומה וכול׳, ואמ׳ ליה חביבי אמ׳ד אילו הואי אנא לא יהבי כלל, ואת אמרת כפועל בטל.
א. וכ״ג בשו״ת רשב״ש סי׳ צא, אבל גירסתנו משלם.
ב. וכ״פ רש״י וערוך (ערך חב).
ג. ויקרא כה, מט.
ד. בכ״י יש על זה סימן למחיקה.
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות בפני] רב בברייתא זו: נותן להם שכרן משלם. אמר ליה [לו]: חביבי [דודי, ר׳ חייא] אמר: אילו אנא הואי [אני הייתי פוסק] — לא הוה יהיבנא [הייתי נותן, פוסק] להן אלא כפועל בטל ולא יותר, ואת אמרת [ואתה אומר] נותן להם שכרם משלם! ושואלים: והא עלה קתני [והרי עליה, על קטע זה שבברייתא, שנו מיד אחר כך]: אינו דומה הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל! ומשיבים: לא סיימוה, את הברייתא קמיה [לפניו] ולכן אמר שאין מגיע להם כל שכרם.
A tanna taught that baraita before Rav: The employer must give them their full wages. Rav said to him: My uncle [ḥavivi], Rabbi Ḥiyya, said: If I were ruling on this case, I would give them only the wages of an idle laborer, but no more, and yet you said that he gives them their full wages? The Gemara asks: But the baraita teaches concerning this very matter: A donkey driver who comes back loaded cannot be compared to one who comes back empty, nor can a laborer who performs work be compared to one who sits idle. Evidently, even the tanna of the baraita agrees that they do not receive their full wages. The Gemara answers: The tanna teaching the baraita before Rav did not conclude it, and he was unaware of this limitation, which is why he commented that they do not deserve their entire wages.
הכל
(11) אִיכָּא דְּאָמְרִי: סַיְּימוּהּ קַמֵּיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: חֲבִיבִי אֲמַר: ״אִי הֲוַאי אֲנָא, לָא הֲוָה יָהֵיבְנָא לֵיהּ כְּלָל״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ ״כְּפוֹעֵל בָּטֵל״! אֵלָּא קַשְׁיָא הַךְ!
There are those who say that the tanna indeed concluded it before him, and this is what Rav is saying: My uncle said: If I were ruling on this case I would not give them anything, and yet you said that he gives them the wages of an idle laborer? The Gemara questions this version: But this is difficult. How can one account for the difference between the ruling of the baraita and that of Rav’s uncle, Rabbi Ḥiyya?
לָא הֲוָה יָהֵבְינָא כְּלָל – דְּמַזָּלַיְיהוּ גָּרַם וְאִינְהוּ נַמֵי הֲוָה לְהוּ לְאַסּוֹקֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ שֶׁלֹּא יִמְצְאוּ שָׂדֶה לֵחָה.
כל שאמרו עליו בחזרת פועלים בשהוא אבד ששוכר עליהם או מטען דוקא בשלא נאנס הא אם נאנס כגון שחלה או שמת לו מת וכיוצא באלו אין כאן אלא תרעומת ואף תרעומת אין כאן אלא אם כן היה לו להעלות על לב חליו ומיתת קרובו ושמין לפועל מה שעשה ומ״מ קבלן הרי יכול לעשות לאחר האונס ואם הוא דבר שאי אפשר לו ליעשות אחר האונס אף הוא פטור מ״מ ושמין לו מה שעתיד לעשות וכל שיש פועלים אחרים לעשות בשכרן של אלו בין פועל בין קבלן אין כאן אלא תרעומת ושמין לפועל מה שעשה ולקבלן מה שעתיד לעשות:
זה שאמרנו בבעל הבית שהוא רשאי להטעותם כיצד הוא מטעם אומר להם סלע קצצתי לכם באו וטלו שתים ולערב נותן להם כמה שהתנה וגדולי המחברים כתבו שאפילו נתן חוזר וגובה מהם התוספת וזה שאמרו שוכר עליהם עד כמה אם אין בידו מהם ממון עד כדי שכרן ופרשו גדולי המפרשים כפלים בשכרן וגדולי הצרפתים פרשו שאם עשו מקצת המלאכה ולא נתן להם כלום מרבה בשכר הנשאר מה שהוא חייב להם ויראה מדבריהם שאם לא עשו כלל או שעשו וקבלו הואיל ואין לו מהם תחת ידו כלום אינו שוכר עליהם ולא יראה כן ואם היה ממון שלהם תחת ידו שוכר עליהם אפילו עד ארבעים וחמשים ואפילו לא היה שכרן של אלו אלא שלשה וארבעה:
כבר ביארנו למעלה שהשוכר את הפועלים לעדור ובא המטר בחצי הלילה עד שאינה ראויה עכשו לעדור שאם הלך לשדה מבערב אין נותן להם כלום ואם לא הלך נותן שכרם כפועל בטל ודבר זה יראה אף כששכרם לחרישה סתם ולא פירש לשדה זו ויש לו שדות שנתרבה לחותם בסבת המים עד שאינם ראויים לחרישה ויש לו גם כן שלא נתלחלחו כל כך ואף הם אומרים הואיל ולא פירשת באיזה ויש לך ראויים לחרישה פסידה זו שלך היא וכשסיירה מבערב הרי הוא כפורש לשדה זו ואין להם עליו כלום:
איכא דאמרי [יש שאומרים] ושונים בנוסח אחר: שבאמת סיימוה קמיה [לפניו], והכי קאמר [וכך אמר], חביבי אמר: אי הואי אנא [אם הייתי אני] פוסק — לא הוה יהיבנא ליה [הייתי נון, פוסק לו] כלל, ואת אמרת [ואתה אומר] כפועל בטל! ושואלים: אלא אם כן קשיא [קשה באמת] וכיצד נסביר את ההבדל בין הברייתות והשיטות? ומשיבים: הך
There are those who say that the tanna indeed concluded it before him, and this is what Rav is saying: My uncle said: If I were ruling on this case I would not give them anything, and yet you said that he gives them the wages of an idle laborer? The Gemara questions this version: But this is difficult. How can one account for the difference between the ruling of the baraita and that of Rav’s uncle, Rabbi Ḥiyya?
הכל
(12) לָא קַשְׁיָא, מהָא, דְּסַיְירַא לְאַרְעֵיהּ מִדְּאוּרְתָּא, הָא, דְּלָא סַיְירַא לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָּא.
The Gemara responds: It is not difficult, as this case, where Rabbi Ḥiyya would rule that the laborers are not paid at all, is referring to one who surveyed his land the night before, observed that it was fit to be tilled, and hired laborers on the basis of this examination. It is their misfortune that something occurred in the meantime to prevent them from carrying out the task. Conversely, that case, where the baraita rules that they are given some payment, is referring to a landowner who did not survey his land the night before. Since he failed to check his own field, he must bear the responsibility.
ערך סר
סר – א(עירובין סג.) רבינא סר סכינא בבבל (בבא מציעא עו:) הא דסיירא לארעיה מאורתא (בבא מציעא צז) ולמיסר טעוניה הוא דנפק (חולין קה) מאן דסאיר נכסיה כל יומא מרווחא אסתירא (שבת יב) מניין שהקב״ה סר את החולה שנאמר ה׳ יסעדנו קרי ביה יסערנו פירוש סר סער בהבלעת עין תרגם פוקד מסער וכן דרך ל׳ ארמי להבליע ח׳ וע׳ כגון שודא דדייני שהוא שוחד וכגון מסותא שהוא מסחותא תרגום רחיצה ושיתא שיחתא טבעו גוים בשחת עשו: שוחיה דמר לא גמירנא שעותיה ביעי דפייא בועי דפעיא כיולדה אפעה איביא להו איבעיא להו וטובא הכין בגמ׳ ופי׳ למיסר טעוני לפקוד המשאוי וכן פי׳ סייר נכסיה פוקד נכסיו כמה בדק הבית מל׳ בודק ומעיין מה צריכין (גיטין לח) בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסייהו דסיירי בשבתא וכו׳. פי׳ מחשבין כמה תקנות וכמה בנינים יעשו בהן למחר (בבא בתרא כא) שאני דגים דיהבי סיירא פי׳ נותנין הדגים ביניהם סימן ומודיעין שיש בזה המקום מרעה ומתקבצין כולן שם וכל דגים שהן הולכין בים בפחות מפרסה מן המקום שהרשתות פרוסות שם כולן באותן הולכין וכל צייד שצד מהן כאילו מתוך הרשתות צדה אותן זה פי׳ ר״ח ז״ל ורבי גרשם פי׳ כי מסיר לו דבר שבא כבר למצודת חברו במאכל שמשים במצודתו לפי שכשמעיינין ורואין מאכל אחר בורחין ממצודתו של זה והולכין לשם וגוזל במים דבר שכבר בא למצודת חברו אבל ברחוק פרסה אינו יכול להביט המאכל אבל גבי רוח דליכא למימר הכי דבר הבא לידו אתה מסיר ממנו שעדיין לא בא לידי כלום מידי דמצי לאוקמינהו במבוי.
א. [נאך זעהן אונטער זאכען.]
הָא דְּסַיְירָא לְאַרְעָא מֵאוּרְתָּא – וְהוֹלִיךְ הַפּוֹעֲלִים שָׁם וְרָאוּהָ וְלֹא הֵבִינוּ שֶׁהִיא לֵחָה אוֹ שֶׁיָּרְדוּ גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה לֵית לְהוּ כְּלָל דְּהָא חָזוּ אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ וְעַל מְנָת כֵּן נִשְׂתַּכְּרוּ לוֹ וַהֲרֵי לֹא יְכוֹלִין וְלֹא הָיָה לָהֶן לֵילֵךְ בַּבֹּקֶר.
לָא סַיְּירוּהָ מֵאוּרְתָּא – עָלָיו הָיָה לָתֵת לֵב לַדָּבָר וּלְהוֹדִיעָם אִם תִּמְצְאוּ שָׂדֶה לֵחָה לֹא אֶתֵּן לָכֶם כְּלוּם וְיָהֵיב לְהוּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.
ואמרינן אלא קשיא מתניתא אר׳ חייה, ופרקינן, לא קשיא הא דסָארָהּא לארעא מאורתא וכול׳, פיר׳ סארה פקדה, עין מובלעת, תרגוםב פוקד מסער, ועכשיו אם פקד שדהו בערב ומצאה לחה, ושיגר שם הפועלים בבוקר, נותן להם שכר פועל, דכיון דידע בה דלא מיתעביד בה עבידתא לא הוה ליה לאוגרינהו, ומתניתא בכי האי גונא, דכי קאמ׳ ר׳ חייה היכא דלא פקדה ולא ידע בה, דאנוס הוה לא ידעהג.
יש מפרשד כי קאמ׳ ר׳ חייא בדסרה מאורתא ואשכחה ראויה למלאכה, ומתניתא בדלא סרה דלא הוה ליהה לאטרוחינהו על ספיקאו. כי הא דרבא דאמ׳ המשכיר פועלים לעבוד שדהו והלכו ומצאוה מלאה מים שאינן יכולין לעשות בה מלאכה, אם פקדה אותו הערב קודם שישכיר לפועלים ומצאה ראויה למלאכה, ובלילה נתמלאת מים מחמת נהרז או מחמת חלקה אחת תמטרח, פסידא דפועלים הוא דמזלן גרם. לא סרה לארעא מאורתא פסידא דבעל הבית ויהיב לְהֻוּ כפועל בטל.
א. גירסתנו סיירה.
ב. שמות לד, ז.
ג. מבואר פירוש חדש בדברי הגמ׳ דבסיירא פסידא דבעה״ב ובלא סיירא פסידא דפועלים, אבל רש״י פירש דבסיירא פסידא דפועלים ובלא סיירא פסידא דבעה״ב [וכה״ג בכי״מ], ולכאורה מבואר כרש״י ממה שדימתה הגמ׳ דין זה לדינא דרבא דאגר לרפקא, שאמר רבא במפורש דבסיירא פסידא דפועלים ובלא סיירא פסידא דבעה״ב, אולם י״ל בפשיטות דא״ש דימוי הגמרא אף לפירוש זה דבדינא דידן דמצאו שדה לחה בשעה דסייר הבעה״ב כבר היתה לחה, ופשע הבעה״ב בשכירותם, אבל בדינא דרבא בשעה דסייר הבעה״ב השדה היתה יבשה, ורק אח״כ אתא מטרא, ואיירי הכא (עיין הערה מס׳ 19) בקרקע שאם היא יבשה לפני שמגיע המטר, אין המטר מקלקלה לריפקא, ואם היא לחה קודם הגעת המטר, המטר מקלקלה, ולכן בסייר מקודם ומצאה יבשה, לא פשע בשכירותם, דלא ידע הבעה״ב ואנוס הוא, אבל בלא סיירא, ויודע הבעה״ב שקרקעו עלולה להתקלקל מהמטר פשע הוא בשכירותם, והוי פסידא דבעה״ב וזהו דימוי הגמרא לדינא דרבא.
ד. כ״כ הרמב״ם פ״ט משכירות ה״ד, והובא כאן בהגהות הגר״א אות ד׳, אבל רש״י הסביר דקאי על הפועלים [ועיין רש״י שברי״ף שגרס כבר מתחילת הסוגיא ״סיירוה״ דלפ״ז מבואר דלא קאי רק על הבעה״ב].
ה. מבואר דטעם שיטת רבנו והרמב״ם דלא סיירא פסידא דבעה״ב משום דהוא פשע בהטרחתם דהי׳ לו לבדוק קרקעו, והוא פשע, וכ״כ ר״א מלוניל והב״ח סי׳ שלד ססק״א, אבל הפרישה שם סק״ב כתב דהטעם הוא דבלא סיירא מבואר מדעתו דשכרן בכל מקרה, דאל״כ איך שכרן דלמא שדהו אינה ראויה, או אינו צריך למלאכה.
ו. לכאורה קשה לשיטת רבנו והרמב״ם דימוי הגמ׳ למעשה דרבא באתא מטרא ומלייה מיא דאי לא סיירא לארעיה מאורתא פסידא דבעה״ב, דבשלמא בדינא דידן דמצאה לחה, פשע הבעה״ב במאי דלא סייר, דאי סיירא היה מוצא שדהו לחה, ולכן הוי פסידא דבעה״ב, אולם הכא בפשטות אתא מטרא אחר ששכרם, ואף אם הי׳ מסייר מאורתא עדיין לא בא המטר, וא״כ במאי פשע דלא סייר [והב״ח (שם) כתב דהרמב״ם ל״ג להאי מעשה דרבא דרפקא, דהא באתא מטרא ליכא פשיעותא דבעה״ב במאי דלא סייר, [ובהגהות הגר״א אות ג׳ פליג עליו] וגם לדעת הפרישה הנ״ל שכתב דבלא סייר מוכח דשכרו בכל מקרה, וא״כ י״ל דאף שכרו אם יבוא מטר, אולם יש לדון בזה דאפשר דרק למצוא שדהו לחה היה לו לחוש, ואם לא חש מוכח דשכרו בכל אופן, אבל לאתי מטר לא הי׳ צריך לחוש כלל, ולא מוכח ממאי דלא סייר לבדוק שדהו אם היא לחה, דאף שכרו אם יבוא מטר] וי״ל לפימש״כ הערוך השלחן (שלד, ג) דרוב שדות אין המטר מונע מלחרוש, אולם יש שדה שאינה עומדת תמיד על מצב אחד, דלפעמים המטר מקלקלה ולפעמים אינו מקלקלה, ותלוי ביבשות הקרקע, ולפי ערך החמימות והרוחות, ובכה״ג אם הי׳ הבעה״ב מסייר מאורתא והי׳ רואה שדהו אם היא במצב שתהי׳ ראויה לחרישה אף אם יבוא מטר אז הי׳ פסידא דפועל, אולם כשלא סייר הוא פשע ולכן הוי פסידא דבעה״ב. [ויעוין בפסקי רי״ד שאף מסביר כדעת רבנו ומשמע מדבריו דס״ל דבלא סייר הי׳ מים מעיקרא ללא המטר וז״ל סרה לארעיה מאורתא והות חזיא, ובליליא אתא מיטרא ומלאי מיא פסידא דפועלין, לא סרה לארעיה, והות מליא מיא מעיקרא, פסידא דבעה״ב, דהו״ל למידק בשעה דאגרינהו אי חזיא ארעיה לריפקא אי לא עכ״ל ואולי יש לדחוק בדבריו דמאי דמליא מיא מעיקרא היינו שהיתה קרקע לחה שאז בא המטר וקלקלה].
ז. בתד״ה ואתא כתב דאין רגילות שע״י גידול הנהר שימנע ארעא מרפקא [ובדעת רבנו יש לדון מהו רפקא עיין במסורת הש״ס ובהגהות הגר״א אות ג׳].
ח. כלשון הפסוק עמוס ד, ז ופירושו שדה אחת תהיה מקום מטר.
רש״י בד״ה הא דסיירה כו׳ או שירדו גשמים כו׳ כצ״ל ונ״ב ובספרים אחרים איתא להדיא או שמא ירדו גשמים וק״ל:
ולא קשיא הא דסיירוה פועלים לארעא מאורתא וכו׳. ואם תאמר וכיון דלא פליגא דחביבי מתניתא מאי קא מתמה רב אההוא תנא. ויש לומר דקשיא ליה משום דפסיק ותני לה ולא מפליג בין סיירוה לארעא להיכא דלא סיירוה והוה ליה למיתני בהא במה דברים אמורים כדקתני בכולהו אידך דלעיל. הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
ושיטתם צ״ע, דלכאורה אין כאן מזיק דגרמי ואפילו לר״מ, דהא קי״ל דהמבטל כיסו של חבירו פטור מלשלם לו את מניעת הריוח שהפסיד (וכדאיתא בירושלמי ב״מ פ״ה הל׳ ג׳), וכן פסק הרמב״ם (פ״א מהל׳ שלוחין הל״ה) וז״ל הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת עכ״ל, וא״כ אע״פ שלא ימצאו להשתכר ויפסידו ריוחם מ״מ הבעה״ב אינו אלא מי שביטל את כיסו של חבירו, וגרם לו מניעת הריוח שפטור מלשלם דאינו מזיק דגרמי אלא הוי מזיק בגרמא בעלמא דפטור.
והנה מצינו ציור דהמבטל כיסו של חבירו דחייב לשלם והיינו בתשלומי שבת דחבלה, שאם החבלה גרמה שיתבטל הנחבל ממלאכתו לזמן, דהו״ל רק מניעת הריוח, חייב החובל לשלם את הפסד הריוח דמלאכתו מדין שבת. אך כ״ז הוא במקום חבלה, ולא במבטל את חבירו ממלאכתו בעלמא בלי חבלה דפטור. וקיי״ל נמי (בב״ק דף פה:) דחייב אדם לשלם שבת לחבירו בלי נזק בגופו, כגון בדהדקיה באינדרונא, כלומר כשהסגיר את חבירו בחדר ועי״ז בטלו ממלאכתו, וכן פסק הרמב״ם (פ״ב מהל׳ חובל הל״ג). ולכאורה צ״ע דמ״ש בהדקיה באינדרונא דחייב ממבטל כיסו של חבירו דפטור, דהרי אף בהדקיה באנדרונא ליכא הפסד ממון ממש אלא רק מניעת הריוח.
ויעויין בטור שו״ע (חו״מ סי׳ ת״כ) דחילק בין מי שהכניס את חבירו בע״כ לחדר וסגרו שם בפנים דחייב לשלם משום שבת, לבין שכשחבירו היה כבר בחדר וזה בא ונעלו שם דפטור. ולכאורה הביאור בזה הוא דבהכניסו לחדר בע״כ ונעלו עשה מעשה חבלה המחייבו בשבת, ואילו אם לא הכניסו לחדר בעל כרחו, אלא רק נעלו אחרי שכבר היה בחדר חסר מעשה חבלה בגופו של הנחבל ומשו״ה פטור, דהו״ל מבטל כיסו של חבירו בגרמא בעלמא שהוא פטורא.
וא״כ צ״ע למה בעה״ב שחזר מדבריו לפועליו הריהו מחוייב לשלם, דהרי הבעה״ב לא עשה מעשה חבלה בגופו דהנחבל ולא חל חיוב שבת דחבלה, וא״כ הו״ל מבטל כיסו דחבירו בעלמא דפטור מלשלם, ולמה ס״ל להתוס׳ דהבעה״ב מחוייב לשלם לפועליו מדינא דגרמי.
ונראה לבאר את שיטת התוס׳ והרא״ש עפ״י פסק הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ שכירות הל״ג) דשומר קרקע אע״פ שפטור מלשלם עבור גניבה מ״מ מחוייב לשלם מחמת פשיעה, משום ששומר שפשע הוי מזיק. ולכאורה צ״ע, דהיאך מצינו חיוב אדם המזיק על פשיעה בלי שיזיק במעשה שעשה בגופו, דלכאורה הפושע אינו אלא גרמא בנזקין בעלמא דפטור. וביאר הגר״ח זצ״ל דעכצ״ל דהרמב״ם התכוון לומר דיש דין מסוים דשומר שפשע חייב לשלם מדין מזיק, ואילו אדם אחר שפשע בנכסי חבירו והוזקו הוי גרמא בעלמא שפטור. ומבואר לפי״ז דיש ב׳ דינים בחיובי שומר, דין אחד דחל מחמת חובת האחריות של השומר על הפקדון - והוא המחייב אותו אף בשב ואל תעשה. ועל חיובי שומר שחלין מחמת אחריות, שומר קרקע פטור. אולם יש דין שני כשפשע, דאם השומר ביטל את חובת שמירתו בפשיעה הרי זה נחשב כאילו עשה מעשה מזיק בידים וחייב, דהוי חלות דין מיוחד של מזיק דחל רק בשומר בלבד ולא באדם אחר.
ולפי״ז י״ל דה״ה אליבא דהתוס׳ לענין חיוב מזיק דגרמי דחל בחזרת בעה״ב, דהוי חלות דין מיוחד דמזיק דחל בנזקי פועלים, דמשו״ה בעה״ב חייב מדין מזיק דגרמי, דבהלכות פועלים נתחדש שאם העבה״ב חוזר בו מדבריו ומונע את הפועלים מהשכירות הריהו חייב מדין מזיק מיוחד דנזקי פועלים, ואע״פ דבשאר הנזקים שבעולם קיי״ל שהמבטל כיסו של חבירו פטור, מ״מ בפועלים בעה״ב שחזר בו חייב.
אמנם עדיין יל״ע בזה דבשלמא בשומר קרקע חלה חלות דין שמירה, ומשו״ה פסק הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ שכירות הל״ג) דשומר שפשע בקרקע חייב מדין מזיק - דחל בפשיעה דין מזיק מיוחד מדין שומר. אך לכאורה לפני שהתחילו הפועלים במלאכתם עדיין אינם פועלים כלל, וא״כ היאך חל חיוב מיוחד דמזיק פועלים בחזרת בעה״ב.
וצ״ל דאע״פ דחלות הפעולה לכל דיניה וחיוב תשלומין מדין שכירות חלה רק בהתחלת המלאכה בלבד, מ״מ משעה שדבר הבעה״ב וקבע עם הפועלים שיעבדו עבורו חלה עליו התחייבות וחל בהם דין פועלים לענין נזק, ומשו״ה אם גרם להפסדם ע״י שחזר בו מדבריו חייב לשלם מדינא דגרמי, דלענין נזק הריהם פועליו משעה שדבר עמהם והסכימו שיעבדו אצלו, וחל על הבעה״ב דין מזיק מיוחד דנזק פועלים.
ונראה להוסיף ביאור בזה, דהנה מצינו דוגמא לכך בקדושין (דף ט:) בדין כמה אתה נותן לבנך כך וכך, וכמה אתה נותן לבתך כך וכך, דהן הן הדברים הנקנים באמירה. דלפעמים התחייבות ממון חלה בדבורים בעלמא בלי מעשה קנין. וי״ל דה״ה בפועלים, דההתחייבות לענין לשלם נזקם חלה על הבעה״ב בדבורים בלבד בלי שיעשה מעשה קנין, ובלי שיחולו כל שאר חיובי ודיני פועלים שחלין רק בשעת התחלת המלאכה. אך לענין החיוב לשלם הפסדם י״ל דמשעה שדבר עמהם ושכרן הריהם פועליו במקצת, ומשו״ה אם הבעה״ב חזר בו חל חיוב מזיק מיוחד לשלמם על מניעת הריוח שהיו מרויחים אילו עבדו אצלו. וחיוב זה הוי חלות דין מזיק מיוחד דחל רק בפועלים בלבד, בדומה לחלות דין מזיק מיוחד דחל בשומר שפשע אליבא דהרמב״ם.
ועוד נראה דבדין הן הן הדברים הנקנים באמירה איתא שם בגמרא דהקנין חל רק כשעמדו וקדשו. ואילו אם לא עמדו וקדשו אין הדברים קונים, ועיין ברמב״ם (פכ״ג מהל׳ אישות הלי״ג - ט״ו) דפסק נמי דהדברים קונים רק אם באים לבסוף לקדושין ולא שקונים בעצמם. ולפי״ז י״ל דבפועלים נמי הוי הכי, דדברי הבעה״ב לפועליו מחייבים אותו רק אם באים לבסוף לאיזה תוצאה ממש. ולכן אם הפועלים התחילו במלאכתם דהוי דבר ממש אמרינן דחלה ההתחייבות דהפעולה למפרע משעת הדברים. וה״ה אם הבעה״ב חזר בו מלפני התחלת המלאכה, והפועלים הפסידו ממון דלא ימצאו עוד מלאכה להשתכר בה, דהדברים שביניהם הגיעו לתוצאה ממש - דהיינו להפסד ממון של הפועלים - ומשו״ה הדברים חלין למחייב התחייבות דפעולה, ומאחר דלמפרע היו באמת פועלים משו״ה חל חיוב מזיק מיוחד על הבעה״ב שחזר בו והזיק את פועליו. משא״כ כשהבעה״ב חזר בו לפני התחלת המלאכה וגם לא הפסידו הפועלים ממון דיכולים למצוא מקום אחר להשתכר בו דאזי הדברים לא הגיעו לידי ממשות ונמצא דלא דבר אלא פטפוטי דברים בעלמא דאינם קונים ואינם מחייבים אותו, ויוצא שלא היו פועליו כלל, ולא חל עליו דין מזיק דפועלים.
ועיין ברש״י (ד״ה אין להן) שכ׳ וז״ל דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים כו׳ ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים, ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו עכ״ל. ודבריו צ״ע, דמתחילת דבריו משמע דליכא הפסד ממון אלא טרחא בעלמא דמשו״ה פטור, ולבסוף דבריו כתב דליכא תביעת ממון דהא דברים בעלמא נינהו, ומשמע דאפילו אם הפסידו ממון מ״מ פטור.
ונראה דרש״י נמי ס״ל כשיטת התוס׳ שבהפסידו הפועלים ממון אזי הבעה״ב חייב לשלם להם וכדמשמע מתחילת דבריו. וחיוב זה חל מדין מזיק מיוחד דנזקי פועלים. ומש״כ לבסוף דאינו משלם משום דדברים בעלמא נינהו ר״ל דאינו משלם להם מדין שכירת פועלים, דהא לא התחילו במלאכתם, ולא חלו חיובי הפועלים - ולא חל על הבעה״ב חיוב דשכירות פועלים, כי דברים בעצמם אינם קונים חיובי פעולה. אך במקום הפסד, דהדברים הגיעו לתוצאה ממש, אזי חל בדברים קנין פעולה והתחייבות דפעולה לשלם את הפסדם ומניעת ריוחם מדין מזיק פועליםב.
והנה יל״ע אליבא דהתוס׳ האם על החיוב דבעה״ב לשלם נזק פועליו חל איסור בל תלין או לא. ולפום ריהטא י״ל דלא חל בזה איסור בל תלין כי איסור בל תלין חל רק בחיובי שכר שכיר ולא בחיובי מזיק. אך לפימש״נ דליכא כאן חלות חיוב מזיק דכהת״כ אלא חלות חיוב מזיק מיוחד דפועלים בלבד, יתכן לומר דאף על החיוב לשלם לפועלים מדין מזיק חל איסור בל תלין, ויל״ע בזה.
ועוד יל״ע האם הבעה״ב חייב לשלם ממיטב כדין מזיק דעלמא, או״ד דמשלם מבינונית כבחיובי תשלומי בע״ח. ולכאורה היה נראה דמשלם ממיטב מאחר דהוי חיוב תשלומין מדין מזיק, אך י״ל דמאחר דהחיוב חל מדין מזיק מיוחד דפועלים א״כ משלם רק כבשכירות פועלים דעלמא - מבינונית ולא ממיטב, וצ״ע.
והנה ביארנו לעיל דלפי הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ שכירות הל״ג) חל חיוב מזיק מיוחד בשומר שפשע, ומ״מ נראה דלגבי שאר הדינים פשיעה שוה לשאר חיובי שומר, כגון לענין דין שבועת השומרים ופטור דבעליו עמו (עיי״ש ברמב״ם), ומשמע דחיוב פשיעה בשומר דומה יותר לשאר חיובי השומר ולא כ״כ לחיוב מזיק דעלמא. ולפי״ז מסתבר לומר דאף בתשלומי החיוב המיוחד דנזק דפועלים מחמת חזרת הבעה״ב דהבעה״ב משלם כמו תשלומי שאר חיובי הפועלים, ולא כמו שמשלם בחיוב מזיק דעלמא, ושפיר חל עליו איסור בל תלין ואף משלם נזקם מבינונית ולא ממיטב, וצ״ע.
ב) שיטת הרמב״ן והרשב״א
עיין ברמב״ם (פ״ט מהל׳ שכירות הל״ד), ועיין במגיד משנה שכתב בשם הרמב״ן והרשב״א וז״ל וכשאמרו אין להם אלא תרעומות כשלא הלכו דוקא בשלא היו יכולין להשכיר עצמם אמש כששכרם בעל הבית זה, אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אין נשכרין כלל הרי זה כדבר האבד להם ונותן להם שכרן כפועל בטל כו׳ עכ״ל. ומבואר דהרמב״ן והרשב״א ס״ל דכשהפועלים הפסידו כגון שהיו יכולים להשכיר את עצמם אמש לאדם אחר לפני שקבעו עם בעה״ב זה, ועכשיו לאחר שחזר בו הבעה״ב הם אינם נשכרין כלל לאדם אחר אזי חלה על הבעה״ב התחייבות דשכירות פועלים לשלם להם שכרם כפועל בטל. ויוצא דס״ל דיש שני אופנים להחיל התחייבות דשכירות פועלים, או ע״י התחלת המלאכה ממש וכגון כשהלכו הפועלים למלאכתם דהו״ל מעשה קנין המחייב שכירות הפועלים, או ע״י דיבור דבעה״ב ביחד עם הפסד ממונם. דהיכא דאיכא הפסד ממון לפועלים אזי חל ע״י הדיבור של הבעה״ב התחייבות דשכירות פועלים. ומשו״ה ס״ל דאם אין הפועלים יכולים להשכיר את עצמן לאחר שהבעה״ב חזר בו, הבעה״ב משלם להם דמי שכירותם כפועל בטל. ונראה דהרמב״ן והרשב״א ס״ל דזה נכלל בהתחייבות של שכירות פועלים שבדיבור דבעה״ב דמעיקרא דאם יחזור בו ויפסידו את האפשרות לעבוד הריהם פועליו לקבל שכרם, ואם לא יפסידו וכגון שיש להם האפשרות להשכיר את עצמן לאדם אחר אזי דיבור דבעה״ב אינו אלא דברים בעלמא ולא חלה חלות התחייבות דשכירות פועלים ומשו״ה הבעה״ב פטור ואינו משלם כלל. ומבואר דהרמב״ן והרשב״א ס״ל דהבעה״ב חייב לשלם מדין ההתחייבות דשכירות פועלים ולא מדין מזיק מיוחד כשיטת התוס׳ והרא״ש הנ״ל.
ג) שיטת מוהר״ם והרמב״ם
עיין בקצה״ח (חו״מ סי׳ של״ג אות ב׳) שהביא מתשובת מוהר״ם ב״ר ברוך דאפילו כשהפועלים הפסידו ממון אך כל זמן שלא עשו קנין שכירות ולא הלכו למלאכתם אם חזר בו בעה״ב הריהו פטור מלשלמם, דאין כאן אלא מניעת ריוח בעלמא שפטור מלשלם עליו. והמוהר״ם ב״ר ברוך פליג על תוס׳ והרמב״ן המחייבים את הבעה״ב לשלם לפועלים עבור ביטול מלאכתם. ולכאורה ביאור שיטתו היא דס״ל דלא חל כאן חלות חיוב מזיק דהחיוב של הבעה״ב לשלם חל מדיני שכירות, ומשו״ה לא חל החיוב אלא רק אחרי התחלת מלאכה דאזי חלה השכירות לכל דיניה. וס״ל למוהר״ם דהבעה״ב אינו חייב מדין מזיק דלא הוי אלא מניעת הריוח בעלמא. ועיין ברמב״ם בפ״ט מהל׳ שכירות (הל״ד) דג״כ סובר דהחיוב של הבעה״ב לשלם חל רק אחרי התחלת המלאכה, כשהשכירות עצמה חלה ומשמע דסובר שאין בזה חיוב מזיק שלא כתוס׳. ויתכן שיש עוד נ״מ בנידון הנ״ל, האם בעה״ב שחזר בו משלם לפועל בתורת מזיק או בתורת התחייבות מדיני שכירות פועלים לענין קלבד״מ, דחל פטור קלבד״מ בחיוב תשלומין מדין מזיק, ואילו בהתחייבות דפועל לא חל פטור קלבד״מ אליבא דהמאירי (ב״ק דף ע:) דס״ל דלא חל פטור קלבד״מ בהתחייבות ממון.
בדין שכיר וקבלן
עיין לעיל (דף י.) דאמר רב פועל יכול לחזור בו אפי׳ בחצי היום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים. וקבעו התוס׳ (דף עה: ד״ה השוכר) דאנן פסקינן דכ״ז בשכיר יום אבל לא בקבלן דאינו יכול לחזור בו, וכן פסק הרמב״ם (בפ״ט מהל׳ שכירות הל״ד). והוא כפי חילוק הגמרא לקמן (דף עז.).
וע״ע לקמן (דף קיב.) דאם אומן - היינו קבלן - קונה בשבח כלי, אזי לא חל האיסור של בל תלין שכר שכיר בהלנת תשלומיו, כי הקבלן אינו מקבל שכרו עבור מלאכתו אלא מקבל דמי השבח שיצר והקבלן מקנה את השבח לבעה״ב והתשלומין אינן תשלומי שכירות ופעולה, אלא תשלומי מקח וממכר דעלמא ומשו״ה ליכא בתשלומיו איסור בל תלין. ולפי״ז מסתבר דקבלן אינו דומה לעבד כלל, דכל תשלומיו הן דמי ממכר חפצא, ואינו יכול לחזור בו ממכירתו. ברם צ״ע למ״ד אין אומן קונה בשבח כלי, דס״ל דחל איסור בל תלין בהלנת תשלומי קבלן, ובפשטות היינו משום דס״ל דקבלן משתשלם בעד מלאכתו, דא״כ צ״ע למה קיי״ל דקבלן אינו יכול לחזור בו ממלאכתו בחצי היום כמו שכיר יום, ולמה אינו נחשב כעבד כמו שכיר יום. וכמו״כ צ״ע ברמב״ם שפסק (בפ״י משכירות הל״ד) שאין אומן קונה בשבח כלי, ואף פסק (פי״א מהל׳ שכירות הל״ג) שהלאו דבל תלין חל בתשלומי אומן וז״ל שהקבלנות כשכירות היא וחייב ליתן לו בזמנו עכ״ל, וקשה א״כ למה פסק שהקבלן אינו חוזר בו בחצי יום, דדוקא שכיר יום שחזר בו בחצי יומו מקבל כל שכרו על מה שעשה, ואילו בקבלן ידו על התחתונה.
ועוד צ״ע בפסק הרמב״ם (פי״ג מהל׳ מכירה הלט״ו והלי״ח) שכ׳ וז״ל השוכר את הפועל לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו הונייה מפני שהוא כקונה אותו לזמן. ועבדים אין בהם הונייה כו׳ נראה לי שהקבלן יש לו הונייה, כיצד כגון שקבל עליו לארוג בגד זה בעשרים זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי יש לו הונייה וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם כמוכר עכ״ל. וצ״ע דמאחר דפסק שאין אומן קונה בשבח כלי ושחל בו איסור בל תלין א״כ למה חילק הרמב״ם לענין אונאה בין שכיר דהוי כעבד ושאין לו אונאה - לבין אומן קבלן שאינו כעבד ויש לו אונאה.
ונראה לבאר כל זה על פי המחלוקת שבין הרמב״ם והראב״ד (בפ״ד מהל׳ שלוחין הל״ב) דכתב הרמב״ם וז״ל האומנין שנשתתפו באומנות אע״פ שקנו מידם אינם שותפין, כיצד שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה ביניהן בשוה אין כאן שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עכ״ל. וכ׳ ע״ז הראב״ד וז״ל ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחבירו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן עכ״ל.
ונראה דהראב״ד סובר דיש לאדם קנין בגופו לענין מעשה ידיו, ולכן יכול הוא להקנות לאחר קנין בידיו למעשה ידים, ושני אומנין שפיר יכולים להשתתף ביחד ואין בזה קנין דבר שלא בא לעולם שהרי ידיהם הויין בעולם ומקנים את ידיהם זה לזה. והראב״ד הביא ראייה לזה מהדין (כתובות דף נט.) דאשה יכולה לקדש את מעשה ידיה, דמוכח מזה דיש לאדם קנין במעשה ידיו להקנותם לשני ולפיכך מעשה ידיה הן ברשותה להקדישם.
אולם הרמב״ם חולק עליו וסובר דאין לשכיר קנין במעשה ידיו, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו, וההתחייבות הזו הוי חלות דין מיוחד דחל רק עם התחלת המלאכה - דהתחלת המלאכה מהווה קנין מסוים להחיל את ההתחייבות דשכיר ופועל. ברם לפני שעת התחלת המלאכה א״א להחיל חלות דין פועל והתחייבות דפועל, דלשיטת הרמב״ם ליכא קנין בגוף הפועל לענין מעשי ידיו ודין פועל לא הוי אלא חלות התחייבות לעשות מלאכה בעד חבירו וע״כ ההתחייבות לא חלה אלא ע״י התחלת המלאכה. ונראה דלשיטת הרמב״ם אם קנו שני אומנים מעשי ידיהם בקנין זה מזה קנינם אינו חל, משום דהו״ל קנין בדבר שלא בא לעולם, דהוי קנין מעכשיו להתחייב לעשות מלאכה לאחר זמן שאינו חל. ואילו הראב״ד סובר דהוי קנין בגופם למעשה ידיהם ואינו קנין בדבר שלא בא לעולם, ומשו״ה חל הקנין. ונראה דצ״ל דלפי הרמב״ם אין ראייה מהא דאשה יכולה להקדיש מעשי ידיה, די״ל דהקדש שאני דיכול לחול מדין נדר אף על התחייבות בדבר שלב״ל, עיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ ערכין הל׳ ל״א - ל״ג)ג.
ולכאורה צ״ע אליבא דהראב״ד דס״ל דאפשר לקנות מעשה ידיו של חבירו בקנין בגופו כמו שקונים עבדים, א״כ למה לא חלין בשכירות פועל קניני העבדים דעלמא כמו קניני כסף שטר וחזקה. ונראה לתרץ דקניני העבדים דכסף שטר וחזקה חלין רק כשקונים את גופו של העבד ממש, משא״כ בשכיר דקונים בו קנין רק לענין מעשה ידיו בלבד, אך אין קונים את עצם גופו דשכיר כבעבד ולכן לא חלין בו קניני כסף שטר וחזקה, אלא רק הקנין של התחלת המלאכה או של קנין סודר, דרק שני הקנינים האלה מחילים הקנין במעשה ידיו דשכירד.
ועוד נראה דלשיטת הרמב״ם דליכא חלות קנין בשכיר ואומן למעשה ידיהם, התחלת המלאכה אינו מעשה קנין דעלמא כמעשי קנין אחרים, כגון מעשי קניני כסף שטר חזקה, אלא דהתחלת המלאכה הויא שעת התחלת השכירות והפעולה במציאות, ומאחר שהפועל התחיל לעבוד והתחייב לעשות את כל המלאכה, חלה ההתחייבות מדין מסוים - דאם לא עכשיו אימתי תחול, אך אין כאן מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא חלות התחייבות מיוחדת דפועל לעבוד בשביל בעליו, וההתחייבות חלה ממילא כשהתחיל לעבוד בלי מעשה קנין.
והנה, אם ננקוט אליבא דהראב״ד דהקנין למעשה ידים חל רק בשכיר יום אך לא בקבלן, אזי מבואר החילוק ביניהם לענין דין חזרה בחצי יום, דבשכיר חל קנין בגופו למעשה ידיו ודומה במקצת לעבד ומשו״ה יכול לחזור בו, משא״כ קבלן דאינו כעבד כלל. אך צ״ע לפי הרמב״ם שחולק על הראב״ד וס״ל דאין לשכיר קנין במעשה ידיו, דחלות דין שכיר אינה אלא התחייבות הגברא לעבוד בשביל חברו א״כ מ״ש שכיר מקבלן לענין חזרה בחצי היום. ועוד יל״ע דמהראב״ד עצמו אינו משמע שחילק בין שכיר לבין קבלן לענין קנין במעשה ידים, וא״כ צ״ע למה ס״ל דרק שכיר בלבד חוזר בו בחצי יום ולא קבלן.
ונראה לבאר דאליבא דהרמב״ם בין בשכיר יום ובין בקבלן ליכא חלות קנין בגופו של הפועל למעשה ידים, ובתרווייהו חל על הפועל רק התחייבות בלבד לעבוד, והבעלים מחוייבים לשלם לו עבור פעולתו. ולשיטת הרמב״ם החילוק בין שכיר יום לקבלן הוא דבשכיר יום ההתחייבות והתשלומין הם בשביל הטרחא שטרח לעבוד עבור בעליו בזמן עבודתו. ואילו בקבלן ההתחייבות והתשלומין חלין עבור השבח שהשביח ע״י פעולתו, אך לא עבור טרחתו וזמן עבודתו. ונראה דלכן קבלן ושכיר יום חלוקים הן בדיניהם לענין חזרה ואונאה. דמכיון דבשכיר יום חלה ההתחייבות לטרוח בטרחא בזמן מסוים דומה הוא במקצת לעבד המחוייב לטרוח בשביל אדוניו, ומשו״ה קיי״ל דשכיר יום חוזר בו בחצי יום. ואילו קבלן לא התחייב לטרוח כלל אלא רק לשבח את החפצא, ומשו״ה אינו דומה לעבד כלל ואינו חוזר בו בחצי יום. ונראה דלכן יש נפ״מ ביניהם נמי לענין אונאה, דבשכיר יום מכיון דמשלמים לו בעד טרחתו משו״ה תשלומיו אינם כלולים בדיני אונאה, דא״א לקראם דמי מכירה מכיון שאינם אלא דמי שכר טרחת הגברא, והויין איפוא כדמי עבד שאין בו אונאה. משא״כ בתשלומי קבלן הנקבעים לפי שווי השבח דבחפצא, חלין בהם דיני אונאה, כמו בתשלומי חפצא שנמכר. ואע״פ דליכא הקנאת חפצא דהשבח עצמו כיון דקיי״ל דאין אומן קונה בשבח כלי, מ״מ הרי התשלומין נמדדים כפי שווי השבח דבחפצא ומשום הכי חלין בתשלומי קבלן דיני אונאה. ובכך מבואר ההבדל בין שכיר יום לבין קבלן בדיני חזרה ואונאה. אמנם בין תשלומי שכיר יום ותשלומי קבלן נאסרים באיסור בל תלין, והוא משום דרק למ״ד אומן קונה בשבח כלי חל מכירת חפצא דהשבח מהאומן לבעל הכלי, דהקנאת השבח חלה מדעת מקנה של האומן, ולכן ס״ל דלא חל איסור בל תלין דפועלים מדליכא חלות תשלומי פעולה אלא תשלומי חפצא דהשבח הנמכר במכירה ובקנין מהאומן לבעל הכלי מדעת מקנה וקונה. ואילו לדידן דס״ל דאין אומן קונה בשבח כלי, משלמים לקבלן בעד פעולתו ועבודתו, אלא שהתשלומים משוערים כפי שווי השבח ולכן חל איסור בל תלין בתשלומי קבלן - דמשתלם מדין שכר פועלים ולא מדין מכירת החפצא דהשבח כמכירה דעלמאה.
ועיין בש״ך (חו״מ של״ג אות י״ד) שהביא מחלוקת בין הראשונים אם שכיר יום שעשה קנין סודר יכול לחזור בו כמו שחוזר שכיר שעשה קנין דהתחלת מלאכה. ונראה דהראשונים (עיין בשיטה דף עה. ד״ה השוכר את החמר בשם הריטב״א) המחלקים בין התחלת המלאכה לבין קנין סודר סוברים כשיטת הראב״ד דיש לאדם קנין במעשה ידיו שאפשר להקנותו לאחר בקנין, אלא דס״ל שהך קנין חל רק בקנין סודר דהוי חלות קנין בכהת״כ, ולפיכך כשהשכיר הקנה את מעשה ידיו בקנין סודר אזי אינו יכול לחזור בו כמו שאינו חוזר מקנין דעלמא. משא״כ בקנין דהתחלת מלאכה שאינו חלות קנין דכהת״כ אלא הוי חלות דין קנין מיוחד דפועל, דאינו חל כקנין דעלמא במעשה ידיו אלא כחלות התחייבות דפועל, ומשו״ה ס״ל שיכול השכיר לחזור בו - מדהויא התחייבות מיוחדת דפועל. ברם נראה דהראב״ד עצמו חולק ע״ז, וס״ל כדעת הש״ך שאין חילוק בין קנין סודר לבין קנין דהתחלת המלאכה. דקנין סודר נמי אינו קנין דעלמא במעשה ידי האדם דחל מדין קנין חפצא, דא״כ למה אין אדם יכול להקנות את מעשה ידיו לחבירו בקנין לעולם כמו שמקנה כל חפצא אחר לחבירו. וצ״ל, שא״א להיות שכיר לעולם משום שאין מעשה ידיו ברשותו ובבעלותו להקנותם לאחר לעולםו אלא שיכול להקנותם מדין מיוחד דשכירות המהווה חלות קנין לזמן ולא לעולם. ומשו״ה יכול לחזור בו משכירות אף כשהקנה את השכירות בקנין סודר, דקנין שכירות אינו חלות קנין דעלמא אלא חלות קנין מיוחד דשכירות, ולכן חל בו דין חזרה. ועוד נראה דדוקא משום שיש האפשרות של חזרה משו״ה יכול אדם להשכיר את עצמו להיות פועל לזמן אצל אדם אחר - דבכך אינו עבד. דאילו לא היתה לו את זכות החזרה לא היה יכול להחיל דין שכירות כלל דאזי דומה ממש לעבד, ואין בנ״י עבדים לעבדים. ורק משום דיש האפשרות דחזרה חלה חלות שכירות לזמן בין ע״י קנין סודר ובין ע״י התחלת מלאכה, ובכל אופן חוזר בו - אחרי התחלת מלאכה ואף אחרי קנין סודר.
ועיין ברמב״ם (פ״ו מהל׳ שבת הלי״ב) ובמגיד משנה שהביא מהירושלמי שמותר לתת לקבלן נכרי לעשות מלאכת ישראל בבית הנכרי בשבת, אך לא לנכרי שכיר יום. ונראה דהביאור בזה הוא שקבלן אינו משתלם כפי שיעור זמן מלאכתו וטרחתו אלא כפי שווי השבח, ומשו״ה אין עצם מלאכת הקבלן נכרי מצטרפת לשבת ולא חשיב מלאכת שבת ומותרת. משא״כ בשכיר יום המשתלם עבור זמן מלאכתו וטרחתו, דאזי מלאכתו מצטרפת לשבת והו״ל מלאכת שבת עבור ישראל דאסורה.
ודרך אגב עיי״ש ברמב״ם שפסק וז״ל וכן השוכר את הנכרי לימים הרבה מותר, כיצד כגון ששכר הנכרי לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר כאלו קצץ עמו שיכתוב לו ספר או שיארוג לו בגד שהוא עושה בכל עת שירצה והוא שלא יחשוב עמו יום יום עכ״ל. והראב״ד שם השיג וז״ל לא נהיר ולא צהיר שאע״פ שאיני מדקדק עמו כשהוא בטל מ״מ אותה מלאכה משתרשא ליה ואינו דומה לקבלנות עכ״ל. ומבואר דהראב״ד הקשה על הרמב״ם דמאחר דהשכיר משתלם עבור מלאכתו וטרחתו בתוך השנה, הו״ל מלאכת שבת שעושה בעד ישראל וצ״ל אסור ולא דמי לקבלן שאינו משתלם כלל עבור זמנו וטרחתו וזמנו אלא רק בשביל השבח שעשה.
ויתכן דהרמב״ם מיירי באופן שלא השכיר הבעה״ב את הפועל לעשות איזו שהיא מלאכה במשך זמן השנה אלא שהשכירו שיהיה פנוי אצלו ומוכן לעבודה שכל זמן שהבעה״ב רוצה אזי יעבוד הפועל, ונמצא שהפועל אינו מקבל תשלומין בעד מלאכתו וטרחתו אלא רק על היותו מוכן ופנוי לעבוד עבור בעה״ב, ומשו״ה ליכא במלאכתו חלות שם מלאכת שבת מכיון דאינו משתלם בעד עצם זמן מלאכתו אלא רק על היותו פנוי ומוכן לעבוד אצלו, ויל״ע בזה.
גמ׳. ר׳ דוסא אומר. לת״ק יד הפועלים על העליונה דאם חזרו בהם מקבלים כל שכרם עבור מה שעשו. ואליבא דר׳ דוסא ידם על התחתונה, ומנכים מהם שכירות הפועלים האחרונים. ויש לעיין מהו יסוד מחלוקתם.
ונראה דלת״ק חזרת הפועלים חלה לגמרי ומשו״ה מקבלים כל שכרם עבור מה שעשו. ואילו ר׳ דוסא סובר דיד בעה״ב על העליונה ולכן יכול הבעה״ב לומר דאם מפסיד בשכירות פועלים אחרים, דעולים לו למשל ששה דינרים במקום סלע, דאינו מקבל את חזרת הפועלים הראשונים דעדיין הם פועליו המחויבים לגמור את כל מלאכתם, אלא דהפועלים האחרונים נעשים פועלים עבור הראשונים, והראשונים מחויבים לשלם לאחרונים שכרם דששה דינרים, שהרי הם עובדים בשבילם ובמקומםז, ומשו״ה הראשונים מקבלים רק שקל. אך כשאין לבעה״ב הפסד חזרת הראשונים הויא חזרה ומקבלים כל שכרם של סלע.
והנה אם הפועלים האחרונים הוזלו מהראשונים יעויין לעיל ברש״י על המשנה (דף עה: ד״ה ידם על התחתונה) שכתב וז״ל ואם הוזלו פועלים וימצא שיגמרנה בפחות ישום להם מה שעשו ויתן להם מה שפסק, עשו חציה יתן להם חצי שכרן ואין יכולין לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך ותן לנו כל שכרנו חוץ ממה שנטלו אלו עכ״ל. אליבא דרש״י הבעה״ב מרויח את ההפרש, כי חזרת הפועלים הראשונים חלה ונמצא דהפועלים האחרונים עובדים בשביל בעה״ב ולא בשביל הפועלים הראשונים ומקבלים את שכר עבודתם מבעה״ב ולא מהפועלים הראשונים ובעה״ב מרויח את ההפרש, דלרש״י ר׳ דוסא והתנא דבמשנה סבורים דברשות בעה״ב להחליט האם לקבל את חזרתם של הפועלים הראשונים ובכן האחרונים הם פועלי בעה״ב, או שלא לקבל את חזרת הראשונים דאז האחרונים הם הפועלים של הפועלים הראשונים.
ברם יעויין בש״ך (חו״מ סי׳ של״ג אות י״ט) שכתב בדין שכיר שחזר בו בחצי יום והוזלו הפועלים האחרונים, וז״ל וכתב הטור דאם שכרו בח׳ דינרים והוזלה שיכול לגמור חצי יום הנשאר בב׳ דינרים צריך ליתן לו ו׳ דינרים ואין מעכב בידו אלא ב׳ דינרים, ולא מצאתי כן בשום פוסק יותר וגם באמת לא נהירא לפע״ד דלמה יתן לו ו׳ דינרים כו׳ למה יהיה יד הפועל על העליונה לענין שיתן לו יותר ממה ששכר עמו ח׳ דינרים ליום דהיינו ד׳ דינרים לחצי יום כיון שהפועל חוזר כו׳ עכ״ל. הטור פסק שאם הפעולה הוזלה והאחרונים עובדים בזול, למשל חצי יום בשביל שני דינרים בלבד אזי הפועלים הראשונים מרויחים את ההפרש ומקבלים ו׳ דינרים לחצי יום העבודה שעשו והפועלים האחרונים מקבלים שני דינרים. והש״ך תמה עליו דלמה ירויחו הראשונים, דהרי הם חזרו בהם בחצי היום, ומגיע להם רק ד׳ דינרים שהוא דמי עבודתם לחצי יום כפי מה שהם הסכימו מלכתחילא עם בעה״ב.
ונראה דהטור סובר דמה דנאמר דשכיר יום חוזר בו בחצי יום אינו ר״ל דמוכרח לחזור מכל ההסכם ומהחיוב לעבוד, אלא ר״ל שאם הוא מסרב לעבוד יותר אזי אין ב״ד כופין אותו לגמור בעצמו את כל העבודה, ויכול לגמור את העבודה עם פועלים אחרים. ולכן כשהזלו, הפועלים האחרונים נעשו הפועלים של הראשון ועובדים בשבילו, ומגיע לראשון כל שמונה הדינרים שהסכים עליהם עם בעה״ב מלכתחילא, אלא שמשלם השכיר ב׳ דינרים לאחרונים שהם פועליו והוא מקבל ששה דינרים כפי ההסכם לקבל ח׳ דינרים עבור כל המלאכה. ולפי הטור הפועלים האחרונים הם בעלי דין של הראשונים ומקבלים את שכרם באופן ישיר מהפועלים הראשונים ולא מבעה״ב. ואילו לפי הש״ך האחרונים הם פועליו של בעה״ב ובעלי דיניו והוא חייב לשלם להם ואין הראשונים משלמים להם בכלל.
והנה עוד שיטה נמצאת בראב״ד (פ״ט מהל׳ שכירות הל״ד) בציור של קבלן שקבל עליו לארוג בגד בשני סלעים וארג חציו וחזר בו שפסק הרמב״ם דיד הקבלן על התחתונה שאם הנשאר לעשות היה יפה ו׳ דינרין אזי הקבלן מקבל רק שני דינרים, ומאידך אם הנשאר היה יפה שני דינרים הקבלן מקבל סלע עבור חצי המלאכה שעשה, וע״ז כ׳ הראב״ד וז״ל אלא סלע יפה שני דינרין עכ״ל, ומשמע דס״ל להראב״ד דהקבלן אינו מקבל אלא שני דינרין כערך שער המלאכה עכשיו ולא סלע כדמעיקרא, ודלא כהרמב״ם דס״ל דמקבל סלע. ונראה בביאור מחלוקתם דהרמב״ם סובר שחזרת הקבלן חלה מכאן ולהבא, ומשו״ה אע״פ שהמלאכה הוזלה הקבלן מקבל לפי השער הראשון של המלאכה שהסכימו עליו מלכתחילא דהיינו סלע. ואילו הראב״ד סובר דבידו של בעה״ב לבטל את כל ההסכם שלהם למפרע והוי כאילו לא היה ביניהם הסכם כלל לשלם סלע עבור חצי המלאכה, ומשו״ה משלם כפי השער דעכשיו דהיינו שני דינרים.
גמ׳. הא דסיירא לארעיא מאורתא.
א.
עיין ברא״ש (סי׳ ג׳) דהניח כלל בלא יכלו הפועלים לעשות את מלאכתם מחמת אונס וז״ל דכל אונסא דלא אבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה״ב א״נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים עכ״ל, דס״ל דחל פטור אונס לבעה״ב הפוטרו מלשלם לפועליו במקום אונס המונעם מלעשות את מלאכתם. וכן משמע מרמב״ם (פ״ט מהל׳ שכירות הל״ד) שכתב וז״ל ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מיד, אם ביקר בעה״ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות עכ״ל. והוא חידוש דין בחיובי שכירות הפועלים דכשהם אנוסים במלאכתם הבעה״ב פטור מלשלם. משא״כ בשאר חיובי ממון שבתורה איננו כן, דאחרי שכבר חל קנין והתחייבות ממון ואח״כ נאנס אמרי׳ נסתחפה שדהו של הקונה והמתחייב. משא״כ בשכירות פועלים, דאע״פ שהלכו למלאכתם וחל קנין הפעולה, מ״מ אם אירע אונס וא״א להם לעבוד ההפסד הוא של הפועלים ולא של בעה״ב. ונראה דבשכירות פועלים ליכא מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא דההליכה והתחלת המלאכה מחייבים את הפועלים בעבודה מדין מיוחד, אך לא מדין מעשה קנין וכדנתבאר לעיל בשיעורים (דף עו: ד״ה בדין שכיר וקבלן). ויש להביא ראייה לזה ממה שכתב המגיד משנה (פ״ט מהל׳ שכירות ה״ד) בשם הרמב״ן דליכא שליחות בהליכה והתחלת מלאכה, אלא הפועל צריך ללכת ולהתחיל לעבוד במלאכתו בעצמו כדי שתחול ההתחייבות דפעולה. ולכאורה אי חל חיוב שכירות ע״י חלות קנין דעלמא צ״ע אמאי לא מהני בזה שליחות. ומוכח דההליכה והתחלת המלאכה אינו מעשה קנין והתחייבות דעלמא, אלא חלות חיוב מיוחד בפני עצמו. ונראה דמשו״ה קיי״ל דאם אירע אונס הבעה״ב פטור מלשלם, שלא כדין התחייבות שחל ע״י קנין דעלמא, דהדין דאונס הוי פטור הוי הלכה מיוחדת בדיני התחייבות בעה״ב לפועלים. ועוד נראה לבאר דיתכן דמאחר דחל בפועלים דין ״עבדי הם ולא עבדים לעבדים״ (לעיל דף י.) הנותן זכות חזרה לפועלים, דה״ה דגזיה״כ זו נותנת זכות חזרה לבעה״ב בכל אופן, ופוטרתו מתשלומין במקום אונס. ועוד י״ל דכל דיני פועלים וחזרתם נקבעים כפי מנהג השוכרים והפועלים ונכללים בדעת המתחייב שלהם מעיקרא להתחייב דוקא כפי מנהג השוכרים והפועלים, ומזה יוצאים כל דיני החזרה והתשלומין.
עיין ברא״ש (סי׳ ג׳) דהניח כלל בלא יכלו הפועלים לעשות את מלאכתם מחמת אונס וז״ל דכל אונסא דלא אבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה״ב א״נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים עכ״ל, דס״ל דחל פטור אונס לבעה״ב הפוטרו מלשלם לפועליו במקום אונס המונעם מלעשות את מלאכתם. וכן משמע מרמב״ם (פ״ט מהל׳ שכירות הל״ד) שכתב וז״ל ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מיד, אם ביקר בעה״ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות עכ״ל. והוא חידוש דין בחיובי שכירות הפועלים דכשהם אנוסים במלאכתם הבעה״ב פטור מלשלם. משא״כ בשאר חיובי ממון שבתורה איננו כן, דאחרי שכבר חל קנין והתחייבות ממון ואח״כ נאנס אמרי׳ נסתחפה שדהו של הקונה והמתחייב. משא״כ בשכירות פועלים, דאע״פ שהלכו למלאכתם וחל קנין הפעולה, מ״מ אם אירע אונס וא״א להם לעבוד ההפסד הוא של הפועלים ולא של בעה״ב. ונראה דבשכירות פועלים ליכא מעשה וחלות קנין דעלמא, אלא דההליכה והתחלת המלאכה מחייבים את הפועלים בעבודה מדין מיוחד, אך לא מדין מעשה קנין וכדנתבאר לעיל בשיעורים (דף עו: ד״ה בדין שכיר וקבלן). ויש להביא ראייה לזה ממה שכתב המגיד משנה (פ״ט מהל׳ שכירות ה״ד) בשם הרמב״ן דליכא שליחות בהליכה והתחלת מלאכה, אלא הפועל צריך ללכת ולהתחיל לעבוד במלאכתו בעצמו כדי שתחול ההתחייבות דפעולה. ולכאורה אי חל חיוב שכירות ע״י חלות קנין דעלמא צ״ע אמאי לא מהני בזה שליחות. ומוכח דההליכה והתחלת המלאכה אינו מעשה קנין והתחייבות דעלמא, אלא חלות חיוב מיוחד בפני עצמו. ונראה דמשו״ה קיי״ל דאם אירע אונס הבעה״ב פטור מלשלם, שלא כדין התחייבות שחל ע״י קנין דעלמא, דהדין דאונס הוי פטור הוי הלכה מיוחדת בדיני התחייבות בעה״ב לפועלים. ועוד נראה לבאר דיתכן דמאחר דחל בפועלים דין ״עבדי הם ולא עבדים לעבדים״ (לעיל דף י.) הנותן זכות חזרה לפועלים, דה״ה דגזיה״כ זו נותנת זכות חזרה לבעה״ב בכל אופן, ופוטרתו מתשלומין במקום אונס. ועוד י״ל דכל דיני פועלים וחזרתם נקבעים כפי מנהג השוכרים והפועלים ונכללים בדעת המתחייב שלהם מעיקרא להתחייב דוקא כפי מנהג השוכרים והפועלים, ומזה יוצאים כל דיני החזרה והתשלומין.
והנה יל״ע ברמב״ם כי (בהל״ד) פוטר את הבעה״ב אם ביקר בשדהו דהו״ל אנוס וכמש״כ ״דמה בידו לעשות״. ואילו (בהל״ו) כתב וז״ל השוכר את הפועל להשקות את השדה מזה הנהר ופסק הנהר בחצי היום אם אין דרכו להפסיק אין להם אלא שכר מה שעשו כו׳ ואם דרכו להפסיק מאליו נותן להם שכר כל היום מפני שהיה לו להודיעם עכ״ל. וצע״ק למה (בהל״ד) לא כתב שתלוי אם דרכו של שדהו להיות לחה מהנהר או לא אלא רק פסק שתלוי בביקור בעה״ב.
ויתכן לחלק בין (הל״ד) לבין (הל״ו), כי (בהל״ו) כבר התחילו הפועלים במלאכתם ואילו (בהל״ד) הלכו למלאכתן אך עוד לא התחילו לעבוד בה. וי״ל דאם התחילו הפועלים במלאכתם אזי הבעה״ב פטור רק באונס דכהת״כ, וכשאין דרכו של הנהר להפסיק. משא״כ כשלא התחילו אלא רק הלכו למלאכתן אזי אם הבעה״ב ביקר ולא ראה את שדהו לחה, אך לפעמים הנהר עושה את שדהו לחה, דליכא אונס דכהת״כ, אלא רק שגגת הבעה״ב בעלמא, דחשב בשוגג שהנהר לא ישטוף את שדהו לעשותו ליחה וצריך פועלים, דהו״ל בגדר שוגג אך לא בגדר אונס דכהת״כ, ברם לענין לשלם שכירות פועלים יש לו טענת אונס. דהליכה מחייבת את הבעה״ב רק במקום שיש לו חובה להודיע לפועלים שאולי שדהו יהיה ליחה, אך כשביקר ושגג הרי לא ביטל את חובתו להודיעם, והו״ל אנוס לענין חיוב שכירות פועלים, דהליכתם לא שמה הליכה דהלכו למקום שאין שם עבודה דהשדה הריהו ליחה, ולכן אין זו הליכה המחייבת את הבעה״ב, דהו״ל אנוס לענין הליכת הפועלים, ועוד צ״ע בזה.
ב.
מפרש״י משמע דמפרש את הסוגיא באופן אחר מהרא״ש ומהרמב״ם, דכתב (דף עז. ד״ה לא סיירא מאורתא פסידא דבעה״ב) וז״ל דאמרי ליה מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן עכ״ל. לפרש״י כשבעה״ב פשע יש לפועלים טענה לומר שהם מוכנים לעבוד בשבילו בשדה אחר. וכל זה בדלא סיירוה. אבל בדסיירוה והפועלים ראו את הקרקע שיעבדו בה אזי אין להאשים את הבעלים בפשיעה יותר מהפועלים עצמם שהרי הם ראו את השדה כמוהו, ומשו״ה אין להם הטענה שהם מוכנים לעבוד בקרקע אחרת. שהרי הם ראו את הקרקע עצמה וקבלו עליהם בשתיקתם לעבוד רק בה.
מפרש״י משמע דמפרש את הסוגיא באופן אחר מהרא״ש ומהרמב״ם, דכתב (דף עז. ד״ה לא סיירא מאורתא פסידא דבעה״ב) וז״ל דאמרי ליה מי יימר דלדעתא דההוא ארעא אגרתן עכ״ל. לפרש״י כשבעה״ב פשע יש לפועלים טענה לומר שהם מוכנים לעבוד בשבילו בשדה אחר. וכל זה בדלא סיירוה. אבל בדסיירוה והפועלים ראו את הקרקע שיעבדו בה אזי אין להאשים את הבעלים בפשיעה יותר מהפועלים עצמם שהרי הם ראו את השדה כמוהו, ומשו״ה אין להם הטענה שהם מוכנים לעבוד בקרקע אחרת. שהרי הם ראו את הקרקע עצמה וקבלו עליהם בשתיקתם לעבוד רק בה.
אך לפי״ז קשה להבין למה בציור השני שבגמרא באגורי לדוולא ואתא מטרא הפסידא לפועלים, שהרי לא מיירי בדסיירוה מאורתא, וא״כ למה אין הפועלים יכולים לטעון שרוצים לעבוד בשדה אחר כמו פועל דאגירי לרפקא.
ונראה דשאני דוולא מרפקא, דבדוולא המלאכה נעשית ממילא בירידת המטר, ואילו ברפקא המלאכה לא נעשית כלל דא״א לעשותה. והפועלים דרפקא יכולים לטעון לבעה״ב ״תן לנו מלאכה אחרת״ משום שלא נעשית כלל מלאכתם. אבל בדוולא היכא דהמלאכה כבר נעשית בירידת המטר יש לבעה״ב טענה כנגדם לומר דאינו צריך כלל לפועלים דהפעולה כבר נעשית משמים, ופטור הוא לגמרי, דהשכרת הפועלים בטילה מעיקרא מאחר דאין לו צורך בפועלים כלל. וכל זה הוא בירידת מטר. משא״כ באתא נהרה דהבעה״ב ידע מהאפשרות הזאת מלכתחילא, ופשע בשלא הגידה לפועלים, דאזי טענתו אינה טענה מכיון דפשע ולא הודיעם מלכתחילא, וטענת הפועלים ״תנו לנו מלאכה אחרת״ איפוא קיימת, וחייב הבעה״ב לתת להם מלאכה אחרת ולשלמם. ועוד י״ל דמכיון דלא הגיד לפועלים אודות הנהר, מסתמא דעתו היתה שאם יבא הנהר יתן להם עבודה במקום אחר, דמשו״ה לא הודיעם מלכתחילא אודות הנהר, ומאחר דמסתמא רצה אותם לעבודה אחרת הרי זה חלק מהתחייבות השכירות שלו ויש להם טענת ״תנו לנו מלאכה אחרת״.
א. ע״ע בחו״מ סי׳ שס״ג בקצה״ח אות ג׳.
ב. עיין בשעורים לקמן (דף צד.) ד״ה פרה שהבאנו שם את שיטת רש״י והראב״ד דבאמירה בעלמא חל דין בעליו עמו. וחזינן דס״ל דבאמירה בעלמא חלה התחייבות ממון על הפועל לעבוד ואע״פ דעדיין לא התחיל הפועל במלאכתו וליכא חלות חיוב פעולה גמור. ורבינו זצ״ל ביאר שם דהתחייבות דחלה מדין תרעומת מהווה חיוב ממון ואע״פ שניתן לחזר בו מדאינה התחייבות גמורה. ומ״מ מחמת חלות התחייבות הממון הזו במקום שיש הפסד ממון חל חיוב מזיק מיוחד, וכדמבואר בפנים.
ג. ועיין בשיעורים לעיל (דף מה:) בענין קנין דחל מדין דעת מקנה אות ב׳.
ד. ולפי״ז נראה דאף לשיטת הראב״ד אין קנין שכיר קנין גוף לפירות אלא רק קנין פירות בלבד. וע״ע בשיעורים לקמן (דף עז.) ד״ה בענין פועל קבלן ואריס שנאנסו (אות ב׳) מה שנתבאר שם בשם מרן הגר״ח זצ״ל. ועוד יל״ע בטיב הקנין דחל בעבד עברי דאמרו חז״ל ע״ע גופו קנוי (קידושין דף טז.), האם הוי קנין הגוף או לא, ורבינו זצ״ל דן בזה בשיעוריו למס׳ קדושין שם, ואכמ״ל.
ה. ועיין במחנה אפרים הל׳ שכירות פועלים סי׳ א׳.
ו. לכאורה מחמת דין ״עבדי הם ולא עבדים לעבדים״. ודין עבד עברי מהווה חלות מיוחדת ולא שייך באופן אחר של הקנאה.
ז. רבינו זצ״ל בשעוריו התבטא שהפועל האחרון הוי ״גברא בחריקאי״ של הפועל הראשון, כלומר הממלא מקומו שעושה את הפעולה עבור הראשון דעדיין הוי פועל דבעה״ב.
לא קשיא [זו אינה קשה]: הא [זה] שאמר שאינם מקבלים כלל — הרי זה באופן דסיירא לארעיה מדאורתא [שסייר ובדק את אדמתו מבערב] והוליך גם את הפועלים עימו, ומכיון שהם עצמם ראוה הרי שהיה להם להעלות על דעתם שיירדו גשמים ולא תהיה השדה ראויה לעיבוד, שעל דעת כן נשכרו לו, ולא היה להם איפוא ללכת אליה בבוקר, ולכך הפסידו. הא [זה] שאמר שהם מקבלים כפועל בטל — הרי זה באופן שלא סיירא לארעיה מאורתא [סייר באדמתו מבערב], שכיון שלא עשה את המוטל עליו ולא בדק כראוי — האחריות עליו.
The Gemara responds: It is not difficult, as this case, where Rabbi Ḥiyya would rule that the laborers are not paid at all, is referring to one who surveyed his land the night before, observed that it was fit to be tilled, and hired laborers on the basis of this examination. It is their misfortune that something occurred in the meantime to prevent them from carrying out the task. Conversely, that case, where the baraita rules that they are given some payment, is referring to a landowner who did not survey his land the night before. Since he failed to check his own field, he must bear the responsibility.
הכל
(13) כִּי הָא דַּאֲמַר רָבָא: נהַאי מַאן דַּאֲגַר אֲגִירֵי לְרִפְקָא, וַאֲתָא מִטְרָא וּמַלְּיֵיהּ מַיָּא, אִי סַיְירַא לְאַרְעֵיהּ מֵאוּרְתָּא,
This is like that which Rava said: With regard to one who hires laborers to till, and rain fell and filled his land with water, preventing the laborers from performing the work, if he surveyed his land the night before and did all he could,
כי הא [כמו זו] שאמר רבא: האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומלייה מיא [מי ששכר שכירים לעדור ובא הגשם ומילא את האדמה הזו מים] שאי אפשר לעדור בה, אי סיירא לארעיה מאורתא [אם סייר באדמתו מבערב] עם הפועלים ועשה כל מה שהוא יכול
This is like that which Rava said: With regard to one who hires laborers to till, and rain fell and filled his land with water, preventing the laborers from performing the work, if he surveyed his land the night before and did all he could,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.